פיצול (פסיכולוגיה) – הבדלי גרסאות

על פי התאוריה של [[מלאני קליין]], בראשית חייו, ה[[תינוק]] עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה. קליין מתייחסת אל ה[[שד (איבר)|שד]] כאובייקט חלקי המייצג את האם. כל עוד האובייקט מספק לילד [[חלב אם|חלב]] והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", ו[[תיסכול|מתסכל]] את הילד. התינוק לא תופס שמדובר באותו שד ברגעים שונים, ובכך הוא מפצל בין שני צדדים של האם. על פי קליין, השד הרע לא רק מתסכל את התינוק, אלא אף נתפס אצלו כמסוכן. התינוק נתון למאבק מראשית ימיו בין [[יצר המוות]] ל[[יצר החיים]], הוא נאלץ להתמודד עם החרדה שנובעת ממאבק זה, ו[[השלכה (פסיכולוגיה)|משליך]] החוצה כל מה שנתפס אצלו ככוונה הרסנית. העולם החיצוני ו"השד הרע" של האם הופכים רודפים ומאיימים. חוויית הרדיפה הזו ופעולת הפיצול כונו על ידי קליין "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית". המושג "פרנואידית" מתייחס לחרדה הרודפנית המרכזית של התינוק, חרדה מפני רשעות פולשנית הבאה מבחוץ. המושג "סכיזואידית" מתייחס להגנה המרכזית: הפיצול, ההפרדה של השד הטוב האוהב והאהוב מן השד הרע השונא והשנוא.

 

 

[[דונלד ויניקוט]] תיאר את הפיצול כתגובה פתולוגית לסביבה שדוחה את התוקפנות. הכלת התוקפנות מאפשרת לדבריו לשמור את הכח האנרגטי החיובי שבתוקפנות, ואילו הדרתה או סיכולה גורם להפרדה של הרע והטוב, האנרגיה החיובית וההרסנות.{{הערה|דונלד ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות הרגשית, הוצאת עם עובד, 2009}}