משתמשת:Hanay/שירת החשק – הבדלי גרסאות

בבית האחרון מתברר סופית שהדובר הוא אכן ה'קרבן': הוא מצייר את עצמו כעבדה של היפהפייה, אך גם כמי שעיניה פילחו את לבו והמיתוהו. המטפורות של מוות ועבדות חוזרות בשפע בשירי חשק, ומשמען תלות ללא סייג וסבל נורא המשול למוות. אבל בנקודה זו מצויה הפואנטה המיוחדת לשיר הזה. החושק המתוסכל 'מאיים' על הצבייה, תוך שהוא מחיל על האירוע של התאהבותו בה את חוקי ההלכה: אם הוא 'עבד' והיא גרמה לו למוות מידי, 'ביומו' – לא יקם, כי כספו הוא' (שמות כא, כ-כא ). החלת המשפט המקראי על המקרה הנידון בשיר נעשית בדרך של ריאליזציה של המטפורה: גם העובדות וגם הרצח בשיר אינם אלא מטפורות למצבים נפשיים של החושק, אך הוא מתייחס אליהם לפתע כאל עבדות ומוות כפשוטם, ועל-כן דורש להחיל עליהם את החוק ולדרוש את דמו מיד הנערה. {{{הערה|שם=אליצור, שירת החול, 89–94}}