פתיחת התפריט הראשי

שינויים

תיקון קישור לפירושונים
להלכה, לפי [[לוח התקופות בארץ ישראל]] המקובל, עד שנכנסה תחת השלטון הממלוכי הייתה הארץ שרויה ב[[ממלכת ירושלים|תקופה הצלבנית]], אך למעשה, עם מפלת צבא [[ממלכת ירושלים]] ה[[צלבנים|צלבנית]] ב[[קרב הירביה]] בשנת [[1244]], איבדה הממלכה הצלבנית את מרבית שטחיה. אחזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים מבודדים באזור החוף ובגליל, שהיו נתונים במצור מוסלמי. אולם גם השלטון המוסלמי לא היה אחיד והתחלק בין שליטים רבים. מאזן הכוחות בין הצלבנים והמוסלמים התאפיין בסדרת בריתות צבאיות קצרות-טווח ששינו חדשות לבקרים את חלוקת שטחי הארץ, עובדה שהחלישה מאוד את יכולתה של הארץ להתאושש ולהשתקם.
 
באותה תקופה התחזקה תלותם של שליטים בעולם המוסלמי בלוחמים-עבדים הידועים בשם "[[ממלוכים]]", שהיו רובם ממוצא [[עמים טורקיים|טורקי]]. הממלוכים היו עבדים לא-מוסלמים שנרכשו בגיל צעיר משבטי ה[[נוודים]] ב[[ערבה האירואסייתית]], אוסלמו והוכשרו כלוחמי עלית. מסלול הכשרתם של הממלוכים הנחיל להם נאמנות עזה לאדונם. הצטיינות הממלוכים פתחה בפניהם את האפשרות לכהן בקצונה הבכירה ובעמדות ממשל בכירות בארצות המוסלמיות.
 
בשנת [[1249]] איים [[לואי התשיעי]] על [[מצרים]] במהלך [[מסע הצלב השביעי]], וזכה להצלחה עקב רפיון השליטים [[השושלת האיובית|האיובים]]. ב-[[13 באפריל]] בסוף אותה שנה, ב[[קרב אל-מנצורה (1250)|קרב אל-מנצורה]], הצליח גדוד ממלוכי (הגדוד הבח'רי) להביס את צבא לואי התשיעי תבוסה מוחלטת. צעדו הבא של מפקד הגדוד, ה[[אמיר]] [[קוטוז]], היה להדיח את השלטון האיובי ולהשליט את הממלוכים על מצרים (ראו גם [[ממלוכים#ממלוכים במצרים|ממלוכים במצרים]]). כעבור עשר שנות התבססות במצרים ושיקומה, פנו הממלוכים ממצרים כדי לסייע לשלטון ב[[דמשק]] אל מול [[פשיטות המונגולים לארץ ישראל|פלישת האימפריה המונגולית]], שכבשה כבר את [[בגדאד]] והייתה בדרך להשתלטות על המזרח התיכון כולו. הממלוכים יצאו לקדם את פני הפולש ונתקלו בחיל ה[[מונגולים|מונגולי]] סמוך ל[[מעיין חרוד]]. ביום שישי, [[3 בספטמבר]] [[1260]], ב[[קרב עין ג'אלות]], הביסו הממלוכים את המונגולים ובלמו את התקדמותם. כתוצאה מכך כבשו הממלוכים את דמשק מידי שליטיה הנרפים, וביססו את שלטונם ככוח החזק ביותר במזרח התיכון למשך 250 השנים הבאות.
בייברס הותיר אחריו מסורת ועקרונות לפיהם התנהל, במידה רבה, השלטון הממלוכי בכלל ובארץ ישראל בפרט במהלך מאתיים השנים הבאות.
 
;עקרון הרס הערים הבצורות וערי החוף: הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף בייברס להרוס ביצורים ונמלים. חומות המבצרים שהרס בערי החוף דורדרו כדי לסתום את הנמל המקומי (ראו למשל בחורבות [[אפולוניה]]). באבני מבצרים נעשה גם [[שימוש משני]] לבניית מסגדים (למשל מסגד [[סידנא עלי]]). גם ערים מרכזיות בארץ נותרו ללא חומה לפי ה[[דוקטרינה צבאית|דוקטרינה]] הממלוכית שהעדיפה להסתמך על הכוח הצבאי ולא על ביצורים. הרס וסתימת כל נמלי הארץ שימש גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו למשל, [[מכס]]), לנמל [[אלכסנדריה]] שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו. בכפרים באזור החוף ההרוס שיכנו הממלוכים פליטים [[כורדים]] ו[[טורקמנים]] שנמלטו מפנים אסיה, הן על מנת שלא יגיעו למצרים והן על מנת שיהוו חיץ מפני מתקפות ימיות אפשריות{{הערה|[[דוד איילון]], '''הממלוכים והעוצמה הימית''', דברי [[האקדמיה הישראלית למדעים]] כרך ראשון חוברת 8 עמ' 8}}.
 
;שמירה קפדנית על חוקי האסלאם: כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להיחשד בנאמנותם לדת. התוצאה הייתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם הייתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את [[תנאי עומר]], החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.
90,895

עריכות