בועת הנדל"ן ביפן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-(\.(pdf|PDF).*?)\{\{PDF\}\} +\1)
שורה 8:
המחירים הגיעו לשיאם ב-1989, כש[[מטר רבוע]] אחד בשכונת [[גינזה]] שב[[טוקיו]] נמכר ב-30 מיליון ין (215,000 דולר), ושווי שטחי הנדל"ן של טוקיו כולה היו שווים יותר מפי שניים סך שטחי הנדל"ן בארצות הברית כולה.{{הערה|Wgner, עמ' 96.}} לעומת זאת, בשנת 2004 צנחו מחירי הנכסים ברובע העסקים של טוקיו לכדי אחוז אחד ממחירם בשיא, אם כי עדיין דורגו כאחד האזורים היקרים בעולם. המחירים שבו לעלות ב-2007, אז שבו וצנחו בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.
 
בעקבות המשבר הכלכלי, החלו משקיעים לעזוב את יפן, ותחת זו השקיעו במקומות אחרים, דבר שגרם לאובדן הבכורה של התעשייה היפנית בתחומים מסוימים, וליצירת מתחרים במדינות אחרות. בתגובה הוריד הבנק המרכזי של יפן את הריביות לאפס אחוז, אך הצעד לא הצליח למנוע את ה[[אינפלציה]]הדיפלציה.
 
האשראי הבנקאי שניתן בקלות, וסייע להתנפחות הבועה המשיך להוות בעיה, ובשנים הראשונות של השבר המשיכו הבנקים לתת הלוואות מסוכנות. הבנקים עמדו לקרוס ושרדו הודות לסיוע ממשלתי, צעד שהביא ליצירת "חברות [[זומבי]]ות", כלומר חברות שאינן מסוגלות להתקיים בזכות עצמן ונשענות על סיוע חיצוני.