הבדלים בין גרסאות בדף "אמיל ז'אק-דלקרוז"

אין תקציר עריכה
 
יתר על כן, הוא שם לב לכך, שתלמידים נוטים לשנות את תנועותיהם בהתאם ל[[דינמיקה (מוזיקה)|קרשנדו]] ומגיבים גופנית להטעמות במוזיקה. הם גם ריפו את שריריהם בסיומי משפטים. מאחר שנראה כי שמיעת המוזיקה מחוללת בהם את השפעותיה, הגיע דלקרוז למסקנה, שהתלמידים עצמם הם כלי הנגינה, לא הפסנתר.
 
==הסיבות לתרגול ריתמוס==
דלקרוז נתן דעתו על כך, שתלמידים מגלים תפיסה מכנית במקום הבנה מוזיקלית. הם לא היו מסוגלים לשמוע [[הרמוניה|הרמוניות]] שכתבו בשיעורי תאוריית המוזיקה, ולא יכלו ליצור [[מלודיה|מלודיות]] פשוטות ורצפי [[אקורד]]ים. במילים אחרות, היה להם חסך רגישות, שגרם לבעיות בביצועיהם. הוא כיוון את מאמציו למציאת דרכים, שיעזרו לתלמידין לפתח כישורים שישפרו את יכולתם להרגיש, לשמוע, ליצור, לדמיין, לקשר, לזכור, לקרוא ולכתוב, כדרכים לשפר את נגינתם ואת פרשנותם המוזיקלית. הוא עמל לשחרר את התלמידים מן הקונפליקטים בין רוח לגוף, הרגשה וביטוי.
 
דלקרוז נוכח לדעת, שהיבטי המוזיקה הקשורים יותר לחושים הם המקצב והתנועה. בהתייחסו לשלושת יסודות המוזיקה: גובה, מקצב ודינמיקה, הכיר בכך שהשני והשלישי תלויים לחלוטין בתנועה. הוא גם מצא את המודלים הטובים ביותר שלהם במערכת השרירים. כפי שהוא ראה זאת, אפשר לחוות, להבין ולבטא את כל דרגות הזמן - הקצב, או הטמפו - באמצעות הגוף. הוא חש, שההתלהבות של רגשות מוזיקליים תלויה בחריפותן של תחושות גופניות. הוא היה משוכנע, שהשילוב בין קשב דרוך להגבות הגוף יניב וישחרר כוח מוזיקלי רב-עוצמ ה.
==הולדת הריתמיקה, התנסויות ראשונות ותגליות==
דלקרוז היה זקוק למעבדה לנסות בה את התאוריות שלו. הוא החליט לשכור לו מרחב משלו לעבוד בו עם תלמידיו. הוא החל לחפש עקרונות, אסטרטגיות הוראה, סגנונות ושיטות הוראה, שיוכלו להפוך מוזיקה לכלי הוראה מעשי. העקרונות והשיטות שפיתח בעבודתו עם התלמידים היו חדשים וייחודיים, ועל כן ניתן להם שם מיוחד: [[ריתמיקה]].
 
==קישורים חיצוניים==