הבדלים בין גרסאות בדף "סונאטה לפסנתר מס' 14 של בטהובן"

מ
←‏מבנה: קישורים פנימיים
מ (←‏מבנה: קישורים פנימיים)
מבנה '''הפרק הראשון''' שנוי במחלוקת. יש הגורסים כי מדובר ב[[צורת סונאטה]] חריגה, ויש הטוענים כי מדובר פשוט בצורה חופשית. המנגינה מנוגנת בעיקר ביד ימין (אותה כינה [[הקטור ברליוז]] "קינה") כנגד מקצב [[טריולה|טריולות]] איטי. חלק זה עשה רושם גדול על מאזינים רבים, והפרק מוכר מאוד ומזוהה עם המוזיקה של בטהובן, ולעתים אף עם ה[[מוזיקה קלאסית|מוזיקה הקלאסית]] בכללה. לדוגמה, ברליוז כתב שזוהי "אחת מהפואמות שהשפה האנושית אינה יודעת להעריך." היצירה הייתה פופולרית מאוד בימיו של בטהובן, על אף ייאושו של המלחין ממנה, שכתב: "מן הסתם כתבתי דברים טובים יותר."
 
'''הפרק השני''', [[מינואט]] ו[[טריו (צורה מוזיקלית)|טריו]] שגרתיים יחסית, מהווה רגע של רוגע, כתוב ב[[רה|רה במול]] [[סולם מז'ורי|מז'ור]]. ה[[סולם (מוזיקה)|סולם]] הזה [[אנהרמוניה|אנהרמוני]] לדו דיאז מז'ור, ומהווה את ה[[טוניקה]] המז'ורית ליצירה, הכתובה בדו דיאז [[סולם מינורי|מינור]]. הצליל המשונה מעט של שמונה התיבות הראשונות הוא התוצאה של המינואט שמתחיל בסולם ה"לא נכון", בלה במול מז'ור הוא ה[[דומיננטה]] של רה במול. המוזיקה מתיישבת אל תוך רה במול רק במשפט השני, תיבות 5-8.
 
'''הפרק האחרון''' והסוער, Presto agitato, הכתוב בצורת הסונאטה, הוא בעל הכובד הגדול מבין השלושה, ומשקף את ההתנסות של בטהובן (המוצגת גם בסונאטה האחות לה, אופוס 27 מס' 1 ומאוחר יותר באופוס 101) בהצבתו של החלק החשוב ביותר של הסונאטה אחרון. הפרק כולל ארפג'יואים מהירים ותווים בדגשי [[ספורצנדו]]. ביצוע הפרק דורש נגינה מיומנת וראוותנית. על הפרק האחרון, כתב [[צ'ארלס רוזן]]: "[זהו] חסר הרֶסֶן ביותר בהצגת רגשות. אפילו כיום, מאתיים שנה מאוחר יותר, הפראיות שלו מדהימה." ה[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]] המוזיקלית בפרק השלישי היא למעשה [[דינמיקה (מוזיקה)|פיאנו]]. נראה שהשימוש המרובה של בטהובן בספורצנדו, יחד עם מספר מעברי [[דינמיקה (מוזיקה)|פורטיסימו]], יוצרים תחושה של צליל עוצמתי ביותר למרות הדינמיקה המוחלשת.