מיתון 1966 בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 6:
אך למצב הכלכלי היו גם השפעות שליליות. הצריכה הפרטית לנפש לא לוותה במקביל בעלייה בכמות התוצר. העלייה ברמת החיים הייתה ברובה לילידי הארץ ולעולים הוותיקים, ולא לעולי [[העלייה ההמונית]]. [[שר האוצר]] דאז, [[לוי אשכול]], ניסה להקטין את הצריכה הפרטית בעקבות [[פיחות]] עמוק בערך הלירה (כ66%), אך הגירעון ב[[מאזן התשלומים]] נותר כשהיה.
כבר בשנתיים האחרונות לכהונתו של אשכול כשר האוצר ניכרו הסממנים למיתון המתקרב. מדיניותו כללה צמיחה כלכלית גבוהה לשם השגת כמה מטרות: תעסוקה לתושבים הותיקים ולעולים החדשים כאחד, הקצאת אחוז גבוה מהתוצר לצרכים ביטחוניים, והעלאת רמת חייו של הפרט. בנוסף, כחמישית מהתוצר הופנתה להשקעות, בעיקר לפיתוח תעשייתי. דבר זה הוביל לפעילות יתר של המשק, וליבוא הון גדול.
בחורף 1964, לקראת הגשת תקציב המדינה החדש, הבינו קברניטי המשק כי יש למתן את המדיניות הכלכלית: התפוקה התעשייתית עלתה ב-14% בשנה החולפת, וההכנסה השנתית הממוצעת עלתה ב-10%. הגידול בתקציב הביטחון הוביל לעליית האינפלציה ולהגדלת הפער במאזן התשלומים. מומחים כלכליים המליצו על קיצוץ חד בתקציב, בעיקר בתקציבי הפיתוח. הוחלט על קיצוץ קל יותר. את ההחלטה נימק שר האוצר, [[פנחס ספיר]], בכך שהמשק הגיע למצב טוב מספיק כדי לשאת ללא זעזועים צמצומים והגבלות. בנוסף, טען ספיר שיש לקבוע סולם עדיפויות קפדני יותר לפעילות הכלכלית.
כעבור חצי שנה התברר שהקיצוץ היה קל מדי. האינפלציה הוסיפה לעלות, ובמהלך אותה חצי השנה גבר הפער במאזן התשלומים ב-80%. [[דוד הורביץ]], [[נגיד בנק ישראל]], הזהיר מכך. לטענתו, הדרך היחידה לשפר את מצב המאזן הייתה בצורה של "מיתון" הפעילות המשקית. לטענתו ההשקעות מובילות לעלייה בהכנסה ולעלייה ביבוא, מה שמוביל למעגל שמחריף את הגירעון. אשכול וספיר אמנם ביקרו את דבריו של הנגיד, אך גם אצלם התחזקה ההבנה שאין מנוס מצמצום הפעילות. ספיר והורביץ תכננו קווי מדיניות כלכלית כדי למתן את פעילות המשק. אולם כיוון ש[[הבחירות לכנסת השישית]] היו בפתח, כמו גם הבחירות להסתדרות, הוחלט לשמור על מסגרת התקציב הנוכחית ולהוציא את המדיניות לפועל לאחר הבחירות.
==התחלת המיתון==
בשנת [[1965]], פסקו כספי השילומים מגרמניה. השכר במגזר הציבורי עלה במהירות בעקבות הפיחות ובעקבותיו עלה גם השכר במגזר הפרטי. תחזיות ל[[עלייה]] מ[[אמריקה]] ומ[[ברית המועצות]] התבדו. פרויקטים מקיפים במשק, כמו [[מפעלי ים המלח]], הקמת [[המוביל הארצי]] והקמת [[נמל אשדוד]], הסתיימו, אולם לא חל צמצום בביקוש לעובדים ולכן דרשו העובדים במגזר הציבורי דרישות שכר נוספות.
לאחר הבחירות, הודיע ספיר כי אינו מעוניין להמשיך בתפקיד שר האוצר, מתוך ידיעה שהמדיניות תגרום לפיטורים המוניים ואבטלה גואה. אשכול שכנע את ספיר להישאר בתפקידו בטענה שהוא זקוק לו במצב הקשה שעומד לבוא. ספיר התרצה, והחליט לקצץ בתקציב באופן דרסטי, להעלות מסים ולא להמשיך בפרויקטים ההמוניים שהעסיקו את כוח האדם של המשק. המהלך גרר פיטורים והאטה מסוימת במשק.
ראש הממשלה, לוי אשכול, ושר האוצר, [[פנחס ספיר]], ניסו להתמודד עם המצב. ב-[[14 בפברואר]] התחיל המיתון באופן רשמי. ספיר הציג את תקציב המדינה לאותה שנה, ואמר שכדי למנוע את הבעיות (הגירעון, עליית השכר ותקציב הביטחון), הממשלה צריכה להעלות מיסים ולהקטין את תקציבה, או בלשונו: "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". מלבד זאת, עוד דברים התרחשו במשק: תקציבי פיתוח צומצמו במטרה לצמצם את רמת הפעילות הכלכלית. [[ייבוא]] [[חומרי גלם]] צומצם. ה[[אשראי]] הופחת. המסים עלו והתקציב הוקטן.▼
▲
אשכול אמנם תמך בצעדים, אולם היה פחות מרוצה מיישומם. לדעתו הצעדים שננקטו קיצוניים מדי- בייחוד הקיצוץ בסובסידיות שגרר עלייה חדה במחירי מוצרי היסוד. למרות זאת, אשכול טען שהצעדים בכללם הכרחיים, ושיש לרסן את העלייה ברמת החיים. כמו כן הודיע על הצטרפות הממשלה ל"תנועת הוויתורים".
למרות הצלחת המדיניות לצמצם את הגירעון ולמנוע עלייה ברמת האינפלציה, הרי שהמדיניות גרמה למיתון מלא בשנת [[1966]]. ה[[אבטלה]] קפצה מ-3.5% לשיעורי שיא של 11.5%, התוצר הפסיק לצמוח והתחיל לרדת. השקעות חוץ נעצרו, ורמת החיים ירדה. מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שהמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר.
הממשלה איבדה שליטה על המיתון, ללא יכולת לייצר מקומות עבודה חדשים. ב[[אחד במאי]] 1966, פרצו הפגנות מובטלים שהפכו להתפרעויות בהן נפגעו מספר מפגינים. הפגנה בת מאות מובטלים מבאר שבע התרחשה מול משרד האוצר. הסממן החמור ביותר למיתון היה עצירת העלייה, וירידה המונית מהארץ. מספר היורדים עלה על מספר העולים לראשונה.
אשכול ידע שהמיתון פוגע בתדמיתו, וביקש מספיר לרסן מעט את הצעדים, אולם הבין שבאותו שלב היה צריך לחכות עד שהצעדים ישפיעו על המשק לחיוב. ספיר, לעומתו, תקף את הכלכלנים ואת בנק ישראל על "הטעייתו" בדבר המיתון. אשכול תמך במיתון באופן מלא, ואף לקח אחריות על החלטה של ספיר לא לשלם תוספת יוקר להסתדרות. אשכול טען שהטיפול הוא באמצעות זעזוע למשק, ושהמדיניות מצליחה לפתור את ההיעדרויות מהעבודה.
בעקבות החרפת המצב הכלכלי, הוחלט באוגוסט 1966 על העסקת עובדים בעבודות יזומות. בסוף 1966 הועסקו 6,815 איש ביום בעבודות יזומות. באמצע 1967 הגיע מספרם ל-13,757 איש ביום. במקביל הגיש ספיר תכנית כלכלית לשלוש השנים הבאות. בתכנית אמנם הוקפאו השכר ותוספת היוקר, אולם התקציבים בה הורחבו באופן הדרגתי, לשם יצירת מקומות עבודה. לאחר שאשכול מיתן את העיקור בתוספת היוקר, הוא הציגה לאישור הממשלה ב-11 בספטמבר. אולם אשכול ידע שהתכנית, כמו העבודות היזומות, היא רק זריקת הרגעה, ושהדרך החוצה מהמשבר ארוכה ומפותלת.
בסתיו ובחורף 1966, המצב הכלכלי לא השתפר ואף הוחמר. [[חיים צדוק]], שכיהן בתפקיד [[שר התעשייה והמסחר]], התפטר מהממשלה ביחד עם סגנו, [[לובה אליאב]]. ההתפטרות נתפסה כמחאה על המיתון. להערכת כולם, הרחבת התקציב רק תחמיר את המשבר עוד יותר.
בשנת [[1967]], המשבר הגיע לשיאו הקיצוני ביותר, וגם לסופו.
| |||