דיור בר-השגה – הבדלי גרסאות

ל'''דיור בר-השגה''' מקובלות בעולם שתי הגדרות: '''הגדרה מבוססת מחיר שוק''' - מתמקדת בצד ההיצעה[[היצע]] מנקודת המבט של השלטון ובה מחירו של דיור בר השגה נמוך מ[[מחיר השוק]] כתוצאה מהתערבות ציבורית מכוונת.{{הערה|'''הגר, מחקר ופיתוח מדיניות דיור הוגן''', [[הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב]], לקראת מערך כולל של דיור בהישג יד בישראל, נייר מדיניות, טל רוזנפלד, סבסטיאן ולרשטיין, נתנאל רייכר, 2014}}. '''הגדרה מבוססת הכנסה''' - מתמקדת בצד ה[[ביקוש]] מנקודת מבטו של [[משק בית|משק הבית]], דיור בר-השגה הוא דיור אשר עלותו אינה באה על חשבון צרכים חיוניים אחרים. מקובל לקבוע כי כאשר הוצאות הדיור של משק הבית עולות על שלושים אחוז מהכנסתו הפנויה, הדיור אינו נחשב "בר-השגה" (affordable), שכן הוא בא על חשבון צרכים אחרים, כמו [[טיפול רפואי]] או [[תזונה]].{{הערה|1=פרופ' רחל אלתרמן וד"ר אמילי סילברמן, דו"ח רקע לסדנת מומחים בנושא כלים של תכנון סטטוטורי ומדיניות מקומית להרחבת ההיצע של דיור בהישג יד, 8 בדצמבר 2009}}זו היא הגדרה מבוססת הכנסהמאחר שלכל אדם זכות לדיור בר-השגה, כחלק מ[[הזכות לדיור]], פועלות מדינות רבות להבטיח דיור בר-השגה בדרכים שונות לאוכלוסיות עם הכנסה בינונית ונמוכה. בעוד שבעבר נהוג היה בעיקר לשכן [[עוני|משפחות מעוטות הכנסה]] ב[[דיור ציבורי]] שהושכר בעלות מסובסדת, כיום נוקטות מדינות רבות בדרכים נוספות, כגון סיוע בשכר דירה, [[פיקוח מחירים|פיקוח]] על מחירי שכירות, ומדיניות תכנונית הקובעת כי חלק מהבנייה החדשה יימכר או יושכר למשקי בית זכאים במחיר [[סיבסוד|מסובסד]].