ריב"ש – הבדלי גרסאות

לאחר זמן מה, נעתר הריב"ש לקבל על עצמו את עול הרבנות בעיר [[סרגוסה]]. בעודו בסרגוסה נפטר עליו בנו והוא בן שמונה שנים בלבד. שם גם שמע על מותם של אחיו הצעיר ושל אמו שהיו בברצלונה. לאחר ארבע שנים, בהן שימש כרב בסרגוסה, החליט לעזוב את העיר בעקבות מחלוקות ומדנים שהתעוררו בקהילה. הוא עבר לעיר '[[קלעת איוב]]', על אף הפצרותיהם של אנשי קהילת סרגוסה שיישאר בעירם. לאחר תקופה קצרה העתיק את מושבו לוולנסיה, שם כיהן ברבנות. בשנת ה' קנ"א ([[1391]] לספה"נ), בעקבות רדיפתם של יהודי ספרד בידי הנוצרים, נאלץ הריב"ש לברוח ל[[אלג'יר]] והיה לרב בקהילה היהודית במקום, יש חוקרים{{הערה|ז'אומה ריירה, "לתולדות הריב"ש"}} שעל סמך מסמכים מהתקופה, טוענים שהריב"ש הוטבל לנצרות בכפייה בוולנסיה וניתן לו השם ז'אומה די ולנסיה, אולם לאחר שברח לצפון אפריקה נשכחה פרשה זו לגמרי עד לגילוייה על ידי היסטוריונים במאה ה-20{{הערה|[[זאב הרווי]], '''ר' חסדאי קרשקש''', ירושלים : [[מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל]], 2010, עמ' 27-28}}. {{ש}}

יש לציין, שעל פי הרבה פוסקים, וריב"ש בכללם, הטבלה לנצרות הנה עבירה שהדין הוא שצריך למסור עצמו למיתה ובלבד שלא יעשנה{{הערה|"יהרג ואל יעבור"}}, {{ש}}

 

גם באלג'יר לא הונח לריב"ש. אחד מפליטי ספרד שרצה להשתרר על הקהילה המקומית, חתר תחת הריב"ש וניסה לגרשו מן העיר. אנשי הקהילה, שרצו לנדותו, נעצרו על ידי הריב"ש שמחל על כבודו. אמנם, אותו אדם הגדיל לעשות, עד שפעם אחת, כשבאה ספינה ובה ארבעים וחמישה יהודים פליטי [[מיורקה]], הפציר בשר המקומי שלא יניחם לרדת. בשמעו דבר זה, נידה הריב"ש את האיש. על מנת להגן על הריב"ש מפני אותו אדם, השיג אחד מנכבדי הקהילה כתב דיינות מאת המלך, המאשר לריב"ש לדון ולהנהיג את קהילתו. ה[[רשב"ץ]], ששהה אף הוא באלג'יר באותה תקופה והיה חולק כבוד רב לריב"ש, התנגד לכתב הדיינות שניתן לו מאת המלך. כיון שכך, סילק עצמו ריב"ש מן הרבנות, ויותר לא הורה. אולם, רק לאחר מותו הסכים לקבל על עצמו הרשב"ץ את משרת הרבנות.