אמל – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Flag of the Amal Movement.svg|שמאל|ממוזער|250px|דגל הארגון]]

למרות הצהרותיו האנטי-מלחמתיות של צדר,{{הערה|1=כך למשל קבע ב[[ח'טבה|נאום]] מפורסם ב[[מסגד]] ביום השני ל[[שביתת רעב]] בה דרש את סיום המלחמה: {{ציטוט|תוכן="אי-אלימות היא דרכנו ותשובתנו. כל מי שבא אלינו עם נשק, מוטב שיסתלק. אני לא אניף חרב. נשקנו הוא דבר האלוהים".|מקור=פואד עג'מי, האימאם הנעלם. תרגום: [[עמי שמיר]].}}}}, לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-[[1975]] הוקמה, לאור רצונו להבטיח את ביטחונה של קהילתו, מסגרת צבאית חשאית בה התאמנו צעירים שיעים מה[[מחוז אל-בקאע|בקאע]] ו[[דרום לבנון]]. ב-[[6 ביולי]] 1975, בעקבות תאונת פיצוץ מטען במחנה אימונים בבקאע, נאלץ צדר להודות בקיומה של המיליציה, תוך הבהרה כי היא נועדה להילחם לצד [[צבא לבנון]] נגד [[ישראל]].

[[תמונהקובץ:Normal aad.jpg|ממוזער|200px|מוסא א-צדר בצעירותו]]

בעקבות עמדת אמל הרשמית שלא להלחם בישראל, רבים מהגורמים הקיצוניים יותר בארגון פרשו ממנו והקימו ארגוני טרור קטנים. הארגון המשמעותי ביותר שנוסד בפילוג זה היה [[חזבאללה]] (מפלגת האל) שנוסד ב-1982 בביירות, בתגובה לפלישה הישראלית בלבנון. החל מ-[[1984]] זכה חזבאללה לחימוש ואימונים מ[[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו לאזור הבקאע בלבנון דרך סוריה (החל מתקופה זו פסק הסיוע האיראני לאמל). ההקצנה של הקהילה השיעית בלבנון בעקבות המהפכה באיראן וייצואה גרמה לעזיבתם של לוחמים ותומכים נוספים של אמל לארגונים קיצוניים שהתפצלו מאמל דוגמת "אמל אלאסלאמי", "ג'נד [[אללה]]" (צבא האל), "דועא" (קריאה בתפילה), ה"ג'יהאד האסלאמי (בלבנון)" ו"מדוכאי הארץ".

[[תמונהקובץ:Amal movement.jpg|שמאל|ממוזער|170px|סמל התנועה]]

מלבד שבייתו של הנווט [[רון ארד]] ב-[[16 באוקטובר]] [[1986]] על ידי איש הארגון [[מוסטפא דיראני]], ביצע אמל, בדומה למליציות אחרות במלחמת האזרחים, רצף של חטיפות של גורמים זרים. בין הפעולות הבולטות היו חטיפת מטוס ירדני ב-[[11 ביוני]] 1985 על ידי גורמים שכנראה עזבו את אמל בשם "חטיבת האימאם א-צדר" שדרשו את גירושם של כל הפלסטינים מלבנון. שלושה ימים לאחר מכן שיתפו פעולה חזבאללה ואמל בחטיפה של מטוס [[TWA]] בטיסה מ[[אתונה]] ל[[רומא]] בדרישה לשחרור אסירים שיעים בישראל, [[כווית]] ו[[ספרד]]. 39 תיירים אמריקנים הוחזקו על ידי אמל ב[[מחנה פליטים פלסטינים|מחנה הפליטים]] [[בורג' אל-ברג'נה]] עד סוף חודש יולי. אמל שינתה את דרישתה לשחרור 753 אסירים שיעים שישראל החזיקה במעצר. בסוף יוני ישראל שחררה כ-700 איש מקרב האסירים. כל המשוחררים נחקרו על ידי אמל בחשד שהם משתפי פעולה עם ישראל, לפחות שניים מהם הוצאו להורג בפומבי לאחר החקירות{{הערה|1=אדם ארנון - '''למות בבירות''', הוצאת אסטרולוג, 2007. עמ' 278.}}. את מרבית חטיפות האזרחים המערביים ביצע חזבאללה או ארגונים המשויכים אליו, אמל ביצעה שמונה חטיפות כאלו (לעומת 51 של חזבאללה){{הערה|1=שם עמ' 280.}}.

עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול הארגון הקיצוני החדש, חזבאללה. ב-[[6 במאי]] [[1988]] תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמים של משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים שנבהלו מהחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות [[חי"ר]] והפסיקו את הלחימה. ה[[משא ומתן]] נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל - אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו [[הפסקת אש]] ב-[[25 במאי]] והוסכם כי לשטח המריבה יכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים בפחות מחודש לחימה עמד על כ-300 איש. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סורים הפסיקום. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-[[1 בינואר]] [[1989]], חזבאללה ביצע תקיפת פתע ב-[[7 בינואר]] על כפרים תומכי אמל באזור [[צידון]] והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-[[30 בינואר]] חתמו הצדדים על הסכם שלום, בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-[[4 ביולי]] 1989.

יו"ר תנועת אמל, [[נביה ברי]], נבחר ל[[יו"ר הפרלמנט הלבנוני|יו"ר הפרלמנט]] בשנים [[1992]], [[1996]], [[2000]] ו-2005. כיום אמל מחזיקה ב-14 מתוך 124 המושבים בפרלמנט הלבנוני ומייצגת בעיקר את השיעים החילונים (באופן יחסי לתומכי חזבאללה). בתחילת [[מלחמת לבנון השנייה]] הועבר לירושלים מסר חשאי מנביה ברי שהבטיח את הימנעות פעולתם של לוחמי אמל, אם ישראל תמנע מלפגוע בתשתיות ואנשי אמל.‏‏{{הערה|1=‏[[עפר שלח]] ו[[יואב לימור]] - '''[[שבויים בלבנון]]: האמת על מלחמת לבנון השנייה''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], 2007. עמ' 89.‏}} הקריאה הושבה ריקם בדמות תקיפה על מפקדת אמל בביירות ב-[[14 ביולי]] [[2007]]. לוחמי אמל הצטרפו ללחימה לצד חזבאללה, ולפחות 8 מאנשיהם נהרגו בעימותים.{{הערה|1=ראו בדיווח ה[[CNN|סי. אן. אן]] [http://edition.cnn.com/2006/WORLD/meast/07/26/mideast.main/index.html Israeli troops suffer largest one-day loss] את טענת "גורמים באמל" כי לוחמי הארגון "השתתפו בכל קרב משמעותי מאז תחילת הלחימה".}}.