|
=== החודשים האחרונים: 1945 ===
{| class=wikitable style="float:left;clear:left;width:480px400px;"
|-
! התפלגות הניצולים ממחנות גוזן I, II ו-III על פי אזרחות. {{כ}}{{הערה|שם=Dobosiewicz-Gusen-numbers}}<br><small>לחצו על התמונה לפרטים נוספים</small>
|-
| [[תמונה:Gusen-chart heb.png|480px400px|]]
|}
במהלך החודשים האחרונים לפני השחרורשחרור המחנה, נערך מפקד המחנה [[פרנץ ציראייס]] להגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית. רוב האסירים האוסטרים והגרמנים "התנדבו" ל-SS-Freiwillige Häftlingsdivision ("יחידת אסירים מתנדבים") - יחידת אס אס שהורכבה בעיקר מאסירים לשעבר במחנות הריכוז, ושבראשה עמד [[אוסקר דירלוואנגר]]. האסירים הנותרים נשלחו בחיפזון לבנות קו מכשולי גרניט נגד טנקים ממזרח למאוטהאוזן. האסירים שלא היו יכולים לעמוד עוד בעבודה הקשה ובתת התזונה הושמדו במספריםבכמות גדוליםגדולה, כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שהגיעו במשלוחי הפינוי של מחנות ריכוז אחרים, בהם רוב מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן במזרח אוסטריה.
בחודשיה האחרונים של המלחמה פסקה אספקת המקור העיקרי לקלוריות, חבילות המזון שנשלחו באמצעות [[הצלב האדום הבינלאומי]], והקצבות המזון ירדו לרמה אפסית. האסירים שהועברו ל"מחנה בית החולים" קיבלו חתיכת לחם אחת לכל 20 אסירים וכחצי ליטר מרק מדי יום. כתוצאה מכך, החלו חלק מהאסירים להתחיל להכין תוכניות להגנת המחנה למקרה שהאס אס ינסה להשמיד את כל האסירים הנותרים. לא ברור מדוע האסירים של גוזן I ו-II לא הושמדו חרף הוראה ישירה מ[[היינריך הימלר]]. תוכניתו של ציראייס התבססה על כך שהאסירים יועברו במהירות למנהרות המפעלים התת-קרקעיים של קלרבאו והכניסות יפוצצו. התוכנית נודעה לאחד מארגוני ההתנגדות הפולנים, ובעקבות כך החלו בתוכנית שאפתנית להשיג כלים שיאפשרו לחפור פתחי אוויר בכניסות.
ב-[[28 באפריל]], תחת מסווה של התראה בדיונית על הפצצה אווירית, הועברו כ-22,000 אסירים ממחנה גוזן למנהרות. לאחר מספר שעות של שהיה במנהרות, הרשו לכל האסירים לצאת מהן ולשוב למחנה.
ב-[[28 באפריל]], תחת מסווה של התראה בדיונית על הפצצה אווירית, הועברו כ-22,000 אסירים ממחנה גוזן למנהרות. לאחר מספר שעות במנהרות, הרשו לכל האסירים לצאת מהן ולשוב למחנה. סטניסלב דובוסייביץ', מחבר המונוגרפיה המונומנטלית על קומפלקס מאוטהאוזן-גוזן, מסביר שאחד הגורמים האפשריים לכישלון התוכנית הגרמנית היה שאסירים פולנים הצליחו לחתוך את פתיל המרעום של הפצצות. ציראייס עצמו כתב ב-25 במאי שהייתה זו אשתו ששכנעה אותו לא לבצע את ההוראות מלמעלה. על אף שהתוכנית ננטשה, חששו האסירים שהאס אס ינסה לטבוח בהם בדרכים אחרות. כיוון שכך תכננו אסירים פולנים, סובייטים וצרפתים לתקוף את קסקרטין שומרי האס אס על מנת שיוכלו להשיג את הנשק הדרוש ללחימה. תוכנית דומה תוכננה על ידי אסירים ספרדים.
ב-[[3 במאי]] החלו שומרי האס אס ושומרים אחרים להיערך לפינוי המחנה. ביום שלמחרת הוחלפו שומרי האס אס בחיילים לא-מזוינים של "[[צבא העם (גרמניה הנאצית)|צבא העם]]" (Volkssturm) ויחידה מאולתרת שהורכבה מקציני משטרה קשישים וכבאים שפונו מווינהמ[[וינה|ווינה]]. קצין המשטרה שהיה אחראי על היחידה הסכים ל"ממשל עצמאי של האסירים" כרשות העליונה במחנה, ומרטין גרקן, שהיה עד אז הקאפו בעל הדרגה הגבוהה ביותר במנהל של גוזן (בדרגת Lagerälteste, "זקן המחנה"), הפך למפקד החדש [[דה פקטו]].
הוא ניסה לדחוףלתמרן את האסירים ליצירת ועדת אסירים בינלאומית שתהיה הגוף שישלוט זמנית על המחנה עד שישוחרר על ידי אחד מצבאות בעלות הברית, אך הוא הואשם בגלוי בשיתוף פעולה עם האס אס והתוכנית נגנזה. כל העבודה במחנות החוץ של מאוטהאוזן פסקה והאסירים התמקדו בהכנות לשחרורם או בהגנה על המחנות נגד התקפה אפשרית של דיוויזיות אס אס שהתרכזו באזור. שרידים פעילים שנותרו מתוך כמה דיוויזיות גרמניות אכן תקפו את מחנה החוץ של מאוטהאוזן, אך נהדפו על ידי אסירים שהשתלטו על המחנה. מתוך כל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן רק גוזן III פונה.
ב-1 במאי נלקחו האסירים ל[[צעדות המוות|צעדת מוות]] לכיוון סט. גאורגן, אך קיבלו הוראה לשוב למחנה לאחר מספר שעות. פעולה זו חזרה על עצמה ביום שלמחרת, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. ביום שלמחרת נטשו שומרי האס אס את המחנה והשאירו את האסירים לגורלם.
=== כניסת כוחות בעלות הברית: מאי 1945 ===
|
