התקופה הפרסית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

[[האימפריה הפרסית]] ירשה את המבנה המנהלי של האימפריה הבבלית. יחידת המנהל הבסיסית של האימפריה היא ה"סטרפיה", מונח שאול מהספרות היוונית. מושל סטרפיה הוא "סטרפ" והמקבילה המקראית שלו (הגזורה מהפרסית) היא "[[אחשדרפן]]"{{הערה|{{תנ"ך|אסתר|ח|ט}}; {{תנ"ך|עזרא|ח|לו}}}}. יחידת המשנה של הסטרפיה היא ה"מדינה"{{הערה|{{תנ"ך|אסתר|א|א}}; {{תנ"ך|נחמיה|יא|ג}}}}. מושל סטרפיה או מושל מדינה נקרא "[[פחה]]", למשל "פחת עבר הנהר"{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|ג|ז}}; {{תנ"ך|עזרא|ה|ג}}}} (סטרפיה) ו"פחת יהודה"{{הערה|{{תנ"ך|חגי|א|א}}}} (מדינה). מהתואר "פחה" נגזר המונח "פחוה", השגור במחקר העברי, אולם אין לו אחיזה במקורות העבריים והארמיים הנוגעים לתקופה הפרסית.{{הערה|שם=ההיסטוריה של ארץ ישראל 229|פרופ' [[אפרים שטרן]], '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 229.}}

בימי [[כורש]] נכלל כנראה תחום נציבות זה בנציבות אחת שכללה את כל השטח שנכבש מהבבלים. רק לאחר מרידת בבל בפרסים וחורבנה בשנת 482 לפנה"ס (בתקופת שלטון [[חשיארש הראשון]]), הופרדה בבל מנציבות עבר הנהרא. את גבולות הנציבות תיאר [[הרודוטוס]], אולם ידועות לנו רק נקודות לאורך החוף, ללא תיאור הגבול המזרחי. על פי הרודוטוס{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/vl/herodotos/herodotos09.pdf הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 91.]}}, גבולה הצפוני היה בפוסידיאון (אולי אל-מינה שבשפך ה[[אורונטס]]) שבין [[קיליקיה]] לסוריה. תחומה הדרומי גבל במצרים, ב[[ימת ברדוויל|ימה הסירבונית]]. הרודוטוס{{הערה|שם=הרודוטוס, שלישי, 5|[http://www.daat.ac.il/daat/vl/herodotos/herodotos08.pdf הרודוטוס, ספר שלישי, סעיף 5.]}} מונה בנציבות זו 4 חבלי-ארץ לאורך רצועת החוף, המיושבים על ידי 3 עמים: בצפון משתרעת פיניקיה, מפיניקיה ועד העיר "קדיטיס" ([[עזה]]) "הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים", מקדיטיס ועד "יניסוס" (אולי [[אל-עריש]]) ערי המסחר על החוף היו שייכות "למלך הערבים", ומיניסוס ועד הימה הסירבונית הארץ שוב לסורים.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 230.}}

ככל הנראה, הפרסים המשיכו את החלוקה הפנימית שהנהיגו האשורים והבבלים בארץ ישראל. מהמקורות האשוריים ידוע כבר על קיומן של פחוות מגידו ודאר ממערב לירדן ופחוות קרניים (ב[[בשן]]) ממזרח לו. בתקופה הפרסית ידועות "מדינות" שומרון, יהודה, אשדוד ואדום (בדרום הר יהודה) בארץ ישראל המערבית, וכן עמון ומואב ב[[עבר הירדן המזרחי]]. בדרום (עזה והנגב) שלטו הערבים בני קדר. החלוקה ל"מדינות" נעשתה במקומות שנמצאו בהם ריכוזים לאומיים ברורים.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 231.}}

לצד מושלי הפחוות בארץ ישראל מונו מפקדי צבא ומזכירים וממונים מיוחדים מטעם השלטון הפרסי פיקחו עליהם. מטבעות כסף זעירים מקומיים מן [[המאה ה-4 לפנה"ס]] מלמדים על אוטונומיה פיסקאלית מסוימת של הפחוות בארץ ישראל.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 232.}}

בתקופה הפרסית החלו בארץ ישראל, כמו במזרח כולו, להשתמש במטבעות כאמצעי תשלום. שני המטבעות הקדומים ביותר הם מטבעות יווניים מסוף המאה ה-6 לפנה"ס שנמצאו בשכם ובירושלים. מהמחצית השניההשנייה של המאה ה-5 לפנה"ס נעשו המטבעות שכיחים, אולם לא ידוע אם השימוש בהם במאה השנים הראשונות לשלטון הפרסי היה נחלת ההמונים או נהוג רק אצל סוחרים, פקידים, חיילים וכו'. המטבעות הנהוגים בארץ ישראל בתקופה הפרסית היו מ-3 סוגים עיקריים: יווניים (בעיקר [[אתונה העתיקה|אתונאיים]]), פיניקיים (בעיקר צורים וצידוניים) וארץ-ישראליים. מטבעות ארץ-ישראליים הוטבעו במאה ה-4 לפנה"ס ונחלקים לקבוצות שנפוצו בעיקר בדרום הארץ: "פלשתית-ערבית", "מצרית-ערבית" ומטבעות "יהֻד" של פחוות יהודה.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 290-287.}}

שפע המטבעות שהוטבעו במקומות שונים בארץ ישראל הוטבעו לרוב על ידי הערים והמדינות שזכו בתקופה הפרסית לאוטונומיה וגם על ידי פחות פרסיים, והם מטיפוס אטי, כלומר חיקוי ל[[דרכמה]] האתונאית. העיר עזה היתההייתה הראשונה שהחלה לטבוע מטבעות מטיפוס זה וכאלה היו בדרך כלל גם מטבעות "יהד".{{הערה|שם=תולדות ארץ ישראל 213|'''תולדות ארץ ישראל''', כרך א', יעקב ליוור, תקופת גלות בבל, שיבת ציון ושלטון פרס, עמ' 213.}}

ארץ ישראל היתההייתה נתונה תחת שלטון בבל עד השתלטות האימפריה הפרסית על שטחי האימפריה הבבלית.

אולם המרקם האתני היהודי לא נפגם, אלא הוסיף להתקיים בתקופת הגלות ולאחר מכן בתקופת שיבת ציון, משום שבניגוד למלכי אשור, מלכי בבל לא נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסיות מארצות אחרות, אלא הסתפקו בעקירת אוכלוסיהאוכלוסייה והעברתה לבבל.{{הערה|שם=ההיסטוריה של ארץ ישראל 281|פרופ' [[חיים תדמור]], '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 2. ימי שיבת ציון, ו. השומרונים ונסיבות התבדלותם, עמ' 281.}}

זמן מה לאחר מכן התחילה העליההעלייה הראשונה של גולים לארץ ישראל ובראשה עמד [[ששבצר]] "הנשיא ליהודה"{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|א|ח}}}}, המכונה גם "פחה"{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|ה|יד}}}}. תואר הכבוד "הנשיא ליהודה" היה הגרסה העברית הפנימית למעמדו הרשמי כמושל יהודה ("פחה") מטעם מלך פרס. לאחר תקופה קצרה נתמנה במקומו [[זרובבל בן שלתיאל]], נכדו או נינו של [[יהויכין]] מלך יהודה, שהיה גם הוא "פחת יהודה"{{הערה|{{תנ"ך|חגי|א|א}}}} ועלה באחד הגלים הראשונים של השבים, ואולי אף בגל שבראשו עמד ששבצר, יחד עם [[הכהן הגדול]] [[יהושע בן יהוצדק]].

בשנת 457 לפנה"ס, בזמן שלטונו של [[ארתחששתא הראשון]], עלה לירושלים [[עזרא הסופר]], בן למשפחת כהנים גדולים המתיחסהמתייחס ל[[בית צדוק]]. עזרא עלה בראש קבוצה של 1754 שבים וקיבל ממלך פרס כתב סמכות ("נִשְתְּוָן") שחלה על כל היהודים שישבו בנציבות עבר הנהר. אולם דאגתו העיקרית של עזרא לא היתההייתה נתונה למצבו המדיני של העם ביהודה, אלא ליחסים שבין קהילת שבי ציון שהוא פונה אליה המכונים בפיו "הגולה"{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|י|ו|ח}}}} או "זרע הקודש", לבין מתנגדיו "עמי הארצות"{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|ט|א|ב}}}}, שאר העם, בני יהודה שלא גלו לבבל ולא עברו את התמורה הרוחנית בגולה.

עם חורבן בית ראשון וגלות בבל פסקה העברית לשמש לשון דיבור יחידה ביהודה. בחיי היום יום נזקקו תושבי ארץ ישראל לארמית, שהפכה לכלי מלכד של כלל האוכלוסיההאוכלוסייה, וגם רבים מבני יהודה לא יכלו עוד להבין את הכתוב בעברית ונזקקו לתרגום לארמית. נחמיה{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|יג|כג|כד}}}} מצר על כך שיהודים נשאו נשים נוכריות והביאו להתבוללות: "בימים ההם ראיתי את היהודים השיבו נשים אשדודיות עמוניות מואביות ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית".

יהודה היתההייתה מחולקת למחוזות-משנה, שנקראו פלכים, ובראשם עמדו שרי הפלך. הפלך של ירושלים, למשל, חולק לשניים ובתקופת נחמיה עמדו בראשו "שרי חצי פלך". העובדה ששרי הפלכים היו יהודים מעידה על כך שהניהול המקומי של יהודה היה בידי תושביה. לאוטונומיה של היהודים היו גם מוסדות עצמאיים: משרת [[הכהן הגדול]], שחשיבותו גדלה משבטלה המלוכה, וכן גם גופים נוספים כמו "אספת העם", "החורים והסגנים" (או "חורי היהודים") שהיוו את "[[מועצת הזקנים]]", "ה[[כנסת הגדולה]]" וה"סופרים".{{הערה|שם=רפפורט 57-50|אוריאל רפפורט, '''תולדות ישראל בתקופת הבית השני''', חלק ראשון, פרק ד': ארץ־ישראל באימפריה הפרסית, עמ' 57-50.}}

בספרי עזרא ונחמיה מובאות 5 רשימות המספקות מידע על ישובי פחוות יהודה, היא "יהֻד" בשמה הארמי בתקופה הפרסית. שתי הרשימות הראשונות{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|ב|כא|לה}}; {{תנ"ך|נחמיה|ז|כה|לח}}}} מפרטות את שבי הגולה והן כוללות שמות של ישוביםיישובים ב-4 אזורים: מדרום לירושלים: [[בית לחם]] ונטופה; עמק יריחו: [[יריחו]] וסנאה; מצפון לירושלים: [[נוב]], [[ענתות (אתר מקראי)|ענתות]], עזמות, [[הרמה]], [[גבע]], [[מכמש|מכמס]], [[העי]], [[בית אל]], [[גבעון]], [[הכפירה]], [[בארות]] ו[[קריתקריית יערים]] (בירות הפלכים לא מוזכרות בהן); השפלה הצפונית-מערבית: [[לוד]], [[חדיד]] ואונו. הרשימה השלישית{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|יא|כה|לה}}}} מונה את המשפחות שהתנדבו להתישבלהתיישב בירושלים. אין בה שמות ישוביםיישובים באזור יריחו או באזור הסמוך לירושלים מדרום, אולם יש בה ישוביםיישובים רבים בנגב, מעין מובלעת דרומית מחוץ לתחום הפחווה.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 242-241.}}

טביעות חותם ששימשו כטביעות רשמיות של פחוות יהודה, כמו גם קבוצת מטבעות שעליהן הכתובת "יהד", נתגלו בתחום גבולות הפחווה, כפי שהם משתקפים ברשימות המקראיות, כאשר אין אפילו אזור אחד מהחמישה העיקריים שבתחום הפחווה, שלא נמצאו בו טביעות כאלה. טביעות חותם נמצאו גם באזורים בהם היו ישוביםיישובים שאינם נזכרים באף אחת מהרשימות ובהם [[עין גדי (שמורה)|עין גדי]] במזרח.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 243.}}

על פי חלוקת הפחווה ל-5 פלכים בהתאם לשמותיהם ברשימת בוני החומה, מתקבלות יחידות מנהל עם גבולות שאינם טבעיים. בהתאם לכך, ניתן להציע שני פלכים עצמאיים נוספים: פלך יריחו במזרח ופלך [[לוד (עיר)|לוד]] במערב, שבירתו היא אולי [[גזר (ישוב מקראי)|גזר]]. לאור הצעה זו, פחוות יהודה היתההייתה מחולקת ל-6 פלכים, המקבילים לאזורים הגאוגרפיים הטבעיים שלה: פלך ירושלים (ירושלים וסביבותיה), פלך מצפה (אזור [[נחלת בנימין]] מצפון לירושלים), פלך בית צור (האזור ההררי שמדרום לירושלים), פלך גזר (השפלה הצפונית-מערבית), פלך קעילה (השפלה הדרומית-מערבית) ופלך יריחו (בקעת יריחו). לאור חלוקה זו, פלך בית הכרם נראה כמיותר, אולם ייתכן שבסביבות ירושלים, בירת הפחווה, חולק השטח לפלכים קטנים יותר.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 245-244.}}

מלבד היישוב היהודי הרצוף בשטח פחוות יהודה, היו ישוביםיישובים יהודיים גם באזורים אחרים בארץ ישראל. רמז ליישובים כאלה ניתן למצוא בצו המלכותי שניתן לעזרא מידי [[ארתחששתא הראשון]] ובו נאמר שסמכותו של עזרא חלה על היהודים בכל נציבות עבר הנהר{{הערה|{{תנ"ך|עזרא|ז|כה}}}}, וגם באזכור נחמיה את "היהודים היושבים אצלם"{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|ד|ו}}}} - אצל שכני יהודה. כמו כן, גם מקום מושבו של טוביה ("ארץ טוביה") בעבר הירדן היה מיושב יהודים ו[[ספר יהודית]], שנכתב בתקופה הפרסית ומשקף את המציאות בה, מעיד גם הוא על ריבוי היישובים היהודים מחוץ ליהודה, ובייחוד בצפון הר-אפרים.{{הערה|שם=רפפורט 57-50}}

== האוכלוסיההאוכלוסייה הלא יהודית ==

ב{{ה|גליל}} לא נתגלו ממצאים כתובים מהתקופה הפרסית ואי אפשר לקבוע את זהותה של האוכלוסיההאוכלוסייה המקומית לפי המקורות הספרותיים. כלי החרס וממצאים אחרים שנתגלו בגליל מחוף הים ועד דן, חצור ובית ירח, זהים ברובם לאלה שנמצאו ב[[מישור החוף]] ושונים מאלה שנמצאו בהרי יהודה ושומרון. ייתכן וניתן להסיק מכך שאוכלוסיית הגליל היתההייתה מורכבת בתקופה הפרסית ברובה מ[[פיניקים]], או לפחות תחת השפעתם התרבותית. שלושת ישובי החוף החשובים של הצפון - [[אכזיב]], [[עכו]] ו[[שקמונה]], ככל הנראה הופרדו מהגליל ויתכןוייתכן נמסרו לחסות מלכי צור. גם האזור מדרום לעכו ועד [[הכרמל]] היה נתון לחסות צור.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 234.}}

ברוב שפכי הנחלים בחוף הים התיכון של ארץ ישראל, מ[[נחל גלים]] עד [[נחל הירקון]], הוקם בתקופה הפרסית ישוב שהשתמש בשפך כבמעגן וכך גם במפרצים: מפרץ עתלית, דאר, מכמורת, רשפון ויפו.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 236.}}

הערים דאר ויפו השתייכו כנראה לשליטת מלך [[צידון]]. ב[[ספר עזרא]]{{הערה|שם=עזרא ג ז}} נאמר שבים יפו השתמשו, ברשות האימפריה הפרסית, גם צידונים וגם צורים. נראה שבניהול הערים הפיניקיות בארץ ישראל אחריות מנהלית מסוימת ניתנה למלך הפיניקי, שתושבי עירו היו רוב באותו מקום. יחד עם זאת, ישנן עדויות שגם סוחרים יוונים התגוררו בערי החוף הללו.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 237.}}

במשך רוב התקופה האשורית היתההייתה אשדוד ממלכה בשלטון שושלת מקומית. להבדיל משליטי הערבים, שומרון ועמון, שליטה של פחוות אשדוד אינו נזכר במקרא ואפשר להסיק מכך שצורת הממשל באשדוד ובערי הנמל לה היתההייתה דומה לזו שביתר ערי החוף, כלומר בניהול כלכלי של אחת המלכויות הפיניקיות, צור או צידון.

לפי הרודוטוס, בחבל הארץ הזה ישבו "סורים-פלשתינאים". במקרא מכונים תושבי הפחוה "אשדודים"{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|ד|א}}; {{תנ"ך|נחמיה|יג|כג|ללא=ספר}}}}, המדברים בניב מיוחד, "אשדודית"{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|יג|כד}}}}. הרודוטוס{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/vl/herodotos/herodotos07.pdf הרודוטוס, ספר שני, סעיף 157.]}} מציין שאשדוד היא "עיר גדולה בסוריה", אולם על פי המקורות מהתקופה, נראה שבמאה ה-4 לפנה"ס איבדה אשדוד מחשיבותה ואשקלון הפכה לעיר החשובה באזור. הקשר בין העיר אשקלון לצור מעיד על הימצאות אוכלוסיהאוכלוסייה פיניקית בפחווה, שעל פי הממצא האפיגראפי (כלי פולחן המוקדשים ל[[בעל (אל)|בעל]]), התרבו בה במאה ה-4 לפנה"ס.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 239.}}

פחוות אשדוד השתרעה בין [[נחל שורק]] בצפון ל[[נחל גרר]] בדרום וכללה גם את השפלה הפנימית. בגלל הרצועה הרחבה של [[חולות נודדים|החולות הנודדים]], המפרידה באזור הזה בין אזור החוף לשפלה הפנימית הפורייה, נוצרה תופעה מיוחדת של הפרדת הערים העיקריות מהנמלים שלהן ([[תל יבנה|יבנה]] ו[[יבנה-ים]], [[תל אשדוד|אשדוד]] ו[[אשדוד-ים]]). באזור זה היו לפחות 5 ערי נמל, כאשר 4 מהן היו ערים גדולות: תל ע'זה, יבנה, אשדוד ו[[אשקלון (עיר עתיקה)|אשקלון]].{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 238.}}

מלכי אשור נהגו להעביר לתחומי הממלכות שהחריבו אוכלוסיהאוכלוסייה מארצות אחרות בשיטת "ההגליה הדו-סיטרית", שמטרתה היתההייתה ליצור מהות אתנית חדשה במקום העם שהוגלה, כאשר התושבים החדשים, שהיו זרים במקום מושבם החדש, היו תלויים בשלטון האימפריאלי בכל תחומי חייהם. תושבי שומרון הובאו לשם לאחר נפילת [[ממלכת ישראל]] (720 לפנה"ס). בכתובותיו של [[סרגון השני]], הוא מספר על הגליית אוכלוסיות מארצות במזרח [[ממלכת אשור]] אל העיר [[שומרון (עיר)|שומרון]] ועל הגליית ערבים לארץ [[שומרון]]. [[ספר מלכים]]{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|יז|כד}}}} מפרט את שמות הערים בבבל ובמזרחה, על גבול [[עילם]], שתושביהן הועברו ל"ערי שומרון תחת בני ישראל" ו"ירשו" אותה.{{הערה|שם=ההיסטוריה של ארץ ישראל 281}}

בכל המקורות הללו נזכרות שתי ערים בלבד באזור: [[שומרון (עיר)|שומרון]] ו[[שכם]]{{הערה|שכם אצל יוסף בן מתתיהו, '''קדמוניות היהודים''', ספר יא, פרק ח, פסקאות ו-ז, סעיפים 347-340.}}. לא נזכרים ישוביםיישובים נוספים, אולם ניתן לשער שגבולות הפחווה נותרו כשהיו בתקופה האשורית: הרי אפרים במרכז עד [[הירקון]] ו[[השרון]] במערב, [[הגלבוע]] ו[[עמק יזרעאל]] בצפון, [[הירדן]] במזרח וגבול פחוות יהודה באזור ההר שמצפון לירושלים בדרום.

מלבד השומרונים והיהודים, היו קבוצות אתניות נוספות בפחוות שומרון. בתעודות מואדי דאליה מופיעים שמות שבהם קיים המרכיב התיאופורי היהודי "יהו", כמו גם שמות הכוללים שמות אלים אחרים: קוס (אדומי), שהר (ערבי), [[כמוש]] (מואבי), [[בעל (אל)|בעל]] (פניקי) ו[[נבו (אל)|נבו]] (בבלי).{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 241.}}

במאה ה-6 לפנה"ס החל תהליך של דחיקת ה[[אדום (עם)|אדומים]] מ[[עבר הירדן המזרחי]] על ידי שבטים ערביים. האדומים נאלצו להגר אל צפון [[הנגב]] ודרום [[הר יהודה]] והתיישבו במקומות שפונו מהאוכלוסיהמהאוכלוסייה היהודית שישבה בהם עד חורבן בית ראשון וגלות בבל. עדות להתיישבות אדומית בצפון הנגב בתקופה הפרסית נמצאת ב[[אוסטרקון|אוסטרקאות]] שנמצאו ב[[ערד]] ו[[באר שבע]], בהן מופיעים שמות פרטיים אדומים רבים, ביחד עם שמות ערביים.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 246.}}

בין אויבי נחמיה נזכר גם "גשם הערבי"{{הערה|{{תנ"ך|נחמיה|ב|יט}}; {{תנ"ך|נחמיה|ו|א|ב|ללא=ספר}}, {{תנ"ך|נחמיה|ו|ו|ללא=פרק|קצר=כן}}}}. על פי [[הרודוטוס]]{{הערה|שם=הרודוטוס, שלישי, 5}}, תחום מושב הערבים היה ברצועת חוף באזור [[עזה]] ודרומה ממנה, אולי עד [[אל עריש]]. הערבים ישבו באזור הזה עוד קודם, אך רק לאחר שכבשו הפרסים את עזה הם הפכו לרוב תושבי העיר, שהתקיים בה עד סוף התקופה הפרסית. זהותם השבטית של הערבים הנזכרים במקרא ואצל הרודוטוס התבררה מכתובת ארמית על קערת כסף מהמאה ה-5 לפנה"ס, שנמצאה במזרח הדלתה של מצרים, ובה נזכר "קינו בר גשם מלך קדר". התפשטות שבטי קדר בדרום הארץ החלה עוד בתקופה הבבלית והגיעה לשיאה בתקופה הפרסית, כאשר סייעו הערבים לפרסים לשלוט על שטחי המדבר. ככל הנראה אכלסו שבטי קדר את אזור עזה, הנגב ו[[סיני]].{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 247.}}

מתוצאות סקר מקיף שנערך בשנות ה-40, עולה שממלכות [[עבר הירדן המזרחי]] נחרבו לגמרי במאה ה-6 לפנה"ס. העדות הארכאולוגית הדלה עומדת בסתירה לעדות ההיסטורית על עבר הירדן בתקופה הפרסית. בסוף התקופה האשורית התקיימו בצפון עבר הירדן 2 פחוות: קרניים ([[הבשן]] ו[[הגולן]]) ו[[החורן]], ויתכןוייתכן שגם [[הגלעד]] היה פחווה בפני עצמה, כאשר מדרום להן עדיין התקיימו 3 החטיבות הלאומיות עמון, מואב ואדום. לגבי הפחוות הצפוניות, אין אנו יודעים דבר על גורלן בתקופה הבבלית והפרסית, אולם עמון ומואב מוזכרות בספרי עזרא ונחמיה כפחוות.

ככל הנראה, אזור מואב נפגע קשה מפלישות הערבים, שהחלו כבר בסוף התקופה האשורית ובתקופה הפרסית כבר הקיפו את כל הארץ. נראה שגם אדום חרבה כבר בתקופה הבבלית על ידי הערבים בני קדר, שהדפו את האדומים מערבה. בשלהי התקופה הפרסית, או בראשית התקופה ההלניסטית, נהדפו משם גם בני קדר - על ידי ה[[נבטים]], שהפכו את ארץ אדום למרכזם.{{הערה|שם=ההיסטוריה של ארץ ישראל 250-249|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 1. הרקע הגיאוגרפי־היסטוריהגאוגרפי־היסטורי של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, עמ' 250-249.}}

הרבגוניות בצורות הממשל וסובלנות השלטונות המרכזיים, יחד עם הבטחוןהביטחון ופריחת המסחר, יצרו ברחבי האימפריה הפרסית שני תהליכים תרבותיים הנראים מנוגדים. היתההייתה פריחה מחודשת של מרכזי התרבות הקדומים בפחוות המאורגנות על בסיס לאומי, אך המסחר החופשי הביא ליצירת תרבות משותפת, בעיקר באזורי שליטתן של ערי המסחר הגדולות שלחוף הים. לצד המסורות המקומיות הקדומות, הישראליות והפיניקיות, הופיעו יסודות חדשים. כבר בראשית התקופה הפרסית היתההייתה הארץ חלוקה מבחינת התרבות החומרית לשני אזורים: אזור ההר של יהודה ועבר הירדן מצד אחד, והגליל וחוף הים מצד שני. "תרבות ההר" היתההייתה "מזרחית" ומורכבת מתרבות מקומית ומהשפעות אשוריות, בבליות ומצריות, ואילו "תרבות החוף" היתההייתה "מערבית" וכללה יסודות יווניים-מזרחיים, קפריסאים ואתונאים.{{הערה|פרופ' אפרים שטרן, '''ההיסטוריה של ארץ ישראל''', כרך שני, חלק ג: 3. כלכלתה של ארץ־ישראל בתקופה הפרסית, משקולות ומטבעות, עמ' 291.}}

הגיוון האתני-תרבותי בארץ ישראל היטשטש במשך התקופה הפרסית, כתוצאה מהמבנה המנהלי האחיד של הארץ והמכנה המשותף התרבותי - השפה ה[[ארמית]] היתההייתה שפת המנהל והדיבור. עוד לפני הכיבוש היווני ניכרו השפעותיה של [[התרבות ההלניסטית]] (בתיווך של סוחרים, מתיישבים ואנשי צבא שכירים), שסייעו גם הן לתהליך המיזוג האתני והתרבותי, וזאת לעומת אי השפעתה של התרבות הפרסית.{{הערה|שם=ההיסטוריה של ארץ ישראל 250-249}}

* פרופ' [[יוסף קלוזנר]], '''היסטוריה של הבית השני''', כרך ראשון: שיבת־ציון: העליההעלייה הראשונה (518-538), עמ' 324-119; כרך שני: יהודה בסוף מלכות־פרס (לערך 332-423), עמ' 82-8.

* [[יואל רפל]] (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''' ([[הוצאת משרד הבטחוןהביטחון]], מהדורה שמינית, תשמ"ה 1984), כרך א', שער שלישי - תקופת המקרא: יעקב ליוור, תקופת גלות בבל, שיבת ציון ושלטון פרס, עמ' 222-207.