כתיב מלא – הבדלי גרסאות

 

דוגמה די קיצונית היא המילה "'''ספר'''", שאותה ניתן לנקד, לקרוא ולפרש לכל הפחות ב-9 אופנים שונים:

 

# [[ספר|סֵפֶר]] – קובץ מאוגד של חומר [[כתב|כתוב]]

# סְפַר – צורת ה[[סמיכות]] של ה[[מילה (בלשנות)|מילה]] "סְפָר"

# סְפֵּר – מילה ב[[לעז]] שפירושה "רזרבי", "חלופי"

 

דוגמה מובהקת לטקסט עברי הכתוב בכתיב חסר הוא [[ספר תורה|ספר התורה]], הנקרא ב[[בית כנסת|בית הכנסת]] בעת ה[[עלייה לתורה]]. כסיוע לקורא בתורה משמש [[תיקון קוראים]], שהוא ספר שהטקסט המקראי מופיע בו בשתי עמודות, אחת הזהה לטקסט המופיע בספר התורה, והאחרת מכילה את הטקסט יחד עם [[ניקוד]] ו[[טעמי המקרא]].

מפאת הקושי בקריאת כתיב חסר-ניקוד, התפתח ב[[ימי הביניים]] כתיב חלופי שבו נוספו למילה האותיות ו' ו-י' לציון התנועות השונות. לכתיב זה, שהיה נפוץ מאוד בספרות התורנית, לא היו כללים אחידים, והוא השתנה מספר לספר וממהדורה למהדורה. [[ועד הלשון העברית]] היה הראשון שניסח את '''כללי הכתיב חסר הניקוד'''. כללים אלו אומצו מאוחר יותר על ידי [[האקדמיה ללשון העברית]], שהמשיכה לשכללם, והתקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית.

 

 

חרף קביעת הכללים על ידי האקדמיה ניכר חוסר אחידות מסוים בכתיב, הן בשל חוסר ידיעה דקדוקית ובשל מורכבות השפה על רבדיה ההיסטוריים והן בשל מספר קטגוריות לשוניות שבהן לא התקבלו כללי האקדמיה, וכל הוצאת ספרים ומערכת עיתון עושות בהן דין לעצמן.

 

==כללי הכתיב חסר הניקוד==

 

* כל אות המופיעה בכתיב המנוקד נכתבת גם בכתיב חסר הניקוד.

** אחרי [[אותיות השימוש]] (מש"ה וכל"ב), כגון מביתו, מיד, הילד, וכן במילים: עם, הנה (=הִנֵּה; וגם בנטייה: עמי וכו', הנו וכו'), אם, מן;

** לפני יו (yu או yo) כגון: דיון, קיום, בריות, נטיות.

* אחרי אות המנוקדת בתנועת e לא תופיע י' בדרך כלל, למשל ממד (=מֵמַד), אזור (=אֵזוֹר), אך יש מצבים שבהם תופיע י', למשל תיבה, הישג, ובמילים שבהן הצירה בא לפני אותיות אהחע"ר במקום חיריק, כתוצאה מ[[תשלום דגש]]. למשל: תיאבון (שיגעון), תיאבד (תימצא).

 

* י' עיצורית (העיצור y) נכפלת כשהיא באמצע מילה או בסופה, למשל: בניין, הייתה, בניי (=הבנים שלי). האות אינה נכפלת בראש המילה ואחרי [[אותיות השימוש]], למשל: ילד, יצא (=יֵצֵא), הילד.

:עם זאת, י' עיצורית לא תיכפל באמצע מילה כאשר היא נמצאת אחרי אם קריאה או לפניה, למשל: פרויקט, מסוים, מאוים; ראיה (=ראָיָה), הפניה, בעיה. כמו כן לא תיכפל הי' במלים במשקל פַ‏ּ‏יִל (כגון בית, זית) ובמלים אולי, מתי, מים, שמים (=שָׁמַיִם), חי (=חַי), שי, די.

אלה הם הכללים הבסיסיים ביותר. לכל אחד מהם יש יוצאים מהכלל, המפורטים בחוברת "כללי הכתיב חסר הניקוד" שבהוצאת האקדמיה ללשון העברית.

 

נרחיב בסוגיית האל"ף: האקדמיה החליטה זה מכבר שאין להוסיף אל"ף לתעתיק של מילים לועזיות לציון הצליל a. סיבות לדוגמה: הוספת אל"ף מסרבלת את המילה ומשווה לה צביון לא-עברי. בעברית אם-הקריאה אל"ף מציינת כל תנועה אפשרית, לאו-דווקא a - השוו את המילים: ראש, ראשון, בא, גא - אל"ף מציין פה את כל התנועות האפשריות. מספר בלשנים לא הסכימו עם האקדמיה, והתעקשו להוסיף אל"פים. יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון" (משנות השישים) אף מתפאר שהצליח לגרום לאנשים רבים לכתוב יאפאן במקום יפן. אבל יצחק אבינרי ותומכיו "הפסידו" והאקדמיה נצחה, וכיום רוב האנשים כותבים יפן, לא יאפאן. כותבים גז ולא גאז. במילונים מודרניים של כתיב מלא, ובראשם "מילון ההווה" (שנכתב על ידי בעלי תפקידים באקדמיה) המילה גז מופיעה ללא אלף.

 

 

לדעת האקדמיה דווקא יש מקרה אחד בו כדאי לכתוב אל"ף - וזה בתעתיק מילים ערביות שבהן במקור מופיעה האות אליף. לדוגמה, יש לכתוב אסלאם (לא אסלאם, ולא אסלם שמשמעותו הפך למוסלמי) ועיראק (לא עירק).