ריב ההיכל – הבדלי גרסאות

בשלהי המאה ה-18, עם תחילת עידן ה[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפציה]], החלו לעלות בקרב חוגי ה[[משכילים]] בגרמניה תהיות בנוגע לעתידה של הדת היהודית. רובם, בהשראת מנהיגיהם [[משה מנדלסון]] ו[[נפתלי הרץ וייזל]], סברו כי אין סתירה בין תכניה לערכי [[עידן הנאורות]], אם כי הטיפו לזניחת מנהגים מיושנים ואמונות תפלות. אך היו גם רדיקלים יותר: [[דוד פרידלנדר]] ותומכיו בברלין, כמו [[אהרן האלה-וולפסון]], סברו כי השתלבות מלאה בחברה הנוצרית מחייבת את טיהור היהדות מכל היסודות המדיניים והשבטיים שלה. פרידלנדר עצמו נטה ל[[דאיזם]] טהור והיה מעוניין פחות בתיקון הדת ויותר בניתוק מלא ממנה, אך ניסה לקדם שינוי כזה כבר במאמר ב-1799.

ב-1806 החל לצאת ב[[קאסל]] כתב-העת המשכילי 'שולמית' (Sulamith) בעריכת [[דוד בן משה פרנקל|דוד פרנקל]]. כברעוד בשנה הראשונה התפרסם מאמר בו ניתן פירוש לאמונה ב[[משיח]] שהתאים לימי האמנציפציה: הכותב האלמוני קבע כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" משמעו כי שוויון הזכויות שניתן ליהודים הוא בגדר הגשמת חזון זההחזון. טורים ברוח דומה הוסיפו לצאת בשנים הבאות. ב-1808 הפך 'שולמית' לבטאונה למעשה של [[הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה]], שקמה זה לא מכבר. ראשי הקונסיסטוריה, [[ישראל יעקבסון]] והרב [[מנחם מנדל שטיינהארט]], היו תומכימודרניסטים ההשכלה והמודרניזציהמובהקים אך הצורך להתחשב בדעת הקהל הכתיב להם קו זהיר. יעקבסון לא היה הוגה דתי והיה מעוניין בעיקר בהתאמת בית-הכנסת לטעם האסתטי של העידן החדש, על ידי קיצור תפילות והוספת קטעים בגרמנית כמו גם ליווי מוזיקלי ואווירה רשמית יותר. הוא הקים מוסד ראשון כזה בעיר זסן, ב-17 ביולי 1810. אחת הסיבות להתנגדות הדתיים השמרנים ליוזמות הקונסיסטוריה הייתה חששם מכך שמאחוריהן עומד קו דומה לזה שהובע במאמרים ב'שולמית'. עם זאת, חוקרים שסקרו את השינויים שנערכו בווסטפליה לא מצאו בהם עקביות אידאולוגית. פרידלנדר והאלה-וולפזון מונו שניהם ליועצים בקונסיסטוריה אך השפעתם הייתה מועטה, והם ביקרו את תיקוניה כבלתי-שיטתיים ונעדרי תוכן של ממש. ב-1812 פרסם פרידלנדר בעילום שם קונטרס בו קרא לביטול כל אזכור למשיח,. וכעבורכעבור שנה ענה לו המשכיל אברהם מוהר מ[[ברסלאו]] בחוברת 'ירובעל', בה דחה את תביעתו, בין היתר בנימוק כי מעשה כזההצעד יעורר התנגדות עזה. הוא הציע במקום זאת להדגיש את ההיבטים הכלל-אנושיים של אמונה זו, ללאתוך ההקשרטשטוש הפוליטיהיסודות הפרטיקולריים. פרופ' ברוך מבורך הצביע על כך שמוהר הגה את מה שיהפוך לאחד מעיקריה של התנועה הרפורמית המניצה: שימור המשיחיות אך ניתוקה מרעיון מ[[קיבוץבית גלויותהמקדש השלישי|הציפייה לבניין המקדש]] ו[[קיבוץ הגלויותגלויות]] והפיכתה ל{{ציטוטון|תקווה '''יהודית''' לישועה '''אוניברסלית''' של המין האנושי.}}{{הערה|שם=מבורך|ברוך מבורך, "[http://www.jstor.org/stable/23553236 האמונה במשיח בפולמוסי הריפורמה הראשונים (בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט)]", [[ציון (כתב עת)|ציון]], כרך לד, חוברת ג/ד, תשכ"ט.}}

ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ ברבֶּר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר ישראל (אדוארד) קליי, חניכו של וולפזון.{{הערה|שם=מבורך}} בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבזון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן ברבֶּר אחד נוסף במשכנו.{{הערה|שם=סמט1|סמט, עמ' 236-238.}} הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – וצירפו מקהלה. גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.{{הערה|שם=מבורך}} ההתארגנות הייתה הצלחה גדולה; [[יום טוב ליפמן צונץ]] הצעיר שביקר בבית בר התרגש לראות כי "אנשים שלא ביקרו בבית-כנסת עשרים שנה בילו בו את כל יום הכיפורים, ורוב הצעירים צמו."{{הערה|שם=מאיר}} נרשמה התנגדות מ[[אב בית דין|ראב"ד]] ברלין, ר' מאיר בן שמחה וייל, וור' [[עקיבא איגר]] פרסם מחאה: הוא התנגד לתפילה בלשון שאינה עברית (אם כי לא לאף אחד מהשינויים האחרים) והביע פקפוק בטוהר כוונותיהם של המייסדים, אותם ראה כשואפים להידמות לגויים ותו לאו. וייל ניצל חוק שהתיר תפילה רק בבית-הכנסת הרשמי ופנה לשלטונות.{{הערה|שם=סמט1}} אלה סגרו את שני המניינים מיד, ב-9 בדצמבר 1815.{{הערה|.Steven M. Lowenstein, '''The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis 1770-1830''', Oxford University Press, 1994 עמ' 138.}} ברבֶּר פנה לכמה רבנים באיטליה ולכאלו שנודעו כמזדהים עם המשכילים במרכז אירופה, כדי שיעניקו לו גיבוי הלכתי. הוא החליט לוותר על יוזמה עצמאית, ותחת זאת לשנות את הנהוג בבית-הכנסת הראשי.{{הערה|שם=סמט1}}

השאיפה לחקות את [[יהדות איטליה]] המתקדמת יחסית נכחה בקרב המשכיליםשואפי המודרניזציה בגרמניה עוד קודם. היא גברה ב-1782, כשיצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת [[נפתלי הרץ וייזל]] עת הותקף על ידי עמיתיהם השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי [[שלמה מן האדומים]] עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור ברבֶּר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.{{הערה|שם=דובין|"Lois C. Dubin, '''The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform''', בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 271-290.}} ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, וברובֶּר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.{{הערה|שם=סמט1}}

בינתיים יצא קליי לעיר [[המבורג]], שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של [[רפאל הכהן כ"ץ]] ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, הסכימוקיבלו עםבחפץ את טיעוניו של קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. לקליי הצטרפו שניים ממשכילי העיר, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, הצטרפו לקליי, כמו גם הדרשן שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון, שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.{{הערה|שם=מאיר}}

ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של ברבֶּר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים ל[[מהר"ם בנט]] ב[[ניקלשבורג]] ולדיין רבי [[בצלאל רנשבורג]] ב[[פראג]], בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי [[עקיבא איגר]] בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, [[החת"ם סופר]]. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."{{הערה|שם=סמט3}} אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לברלבֶּר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש [[ליבורנו]] ויעקב חי רקנטי מו[[ורונה]]. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקות הגויים; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי ה[[מהרי"ק]] לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת ב[[שינוי (הלכה)|שינוי]] בכל מקרה.{{הערה|שם=דובין}} כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים משה קוניץ ו[[אהרן חורין]]. הראשון התיר בקצרה [[הגייה ספרדית]] וכלי שיר. חורין – שהיה ידוע בהזדהותו עם חוגי המשכילים; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.{{הערה|סמט, עמ' 243-245.}} ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,{{הערה|שם=דובין}} והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו [[יהודה אריה ממודנה]], תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: {{ציטוטון|אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם.}} בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של [[דחיקת הקץ]]. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.{{הערה|שם=מבורך}}{{הערה|סמט, עמ' 250-252.}} כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.{{הערה|שם=סמט3|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.}} עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של ברבֶּר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.{{הערה|שם=מאיר}}

ב-18 באוקטובר 1818, יום השנה ל[[קרב לייפציג]] וא' ד[[חול המועד]] סוכות, נפתח בית-הכנסת של קליי ותומכיו בהמבורג, "קהל בית חדש" (בגרמניתהידוע יותר בשמו הגרמני: Neuer Israelitischer Tempel),. בוסלומון שימש סלומון כדרשן. כמו בברלין, היו מקהלה, עוגב, תפילות בגרמנית ועוד. זמן מה לאחר מכן הושק ספר התפילה המתוקן "סדר העבודה: לשבתות השנה ומועדי ה׳ה'", שחיברו פרנקל וברסלאו. זו הפעם, לא היה מדובר עוד בשינויים אקלקטיים. הכותביםאף המעיטוכי בשיטתיותהותירו בחלקיםקטעים רבים המתייחסים לחידושלתפישת הגאולה המסורתית –לפי ניתוחו של [[עבודתשמעון הקורבנותברנפלד]], נותרו על כנם פרקים שניתן היה לפרש באופן מטאפורי – הכותבים המעיטו בשיטתיות בחלקים המתייחסים לכמיהה לשיבה לציון כדי לחדש את בירושליםהקרבנות בידיבהנהגת המשיח. מחבריו

המחברים והחוגים שתמכו בהם, כמו ליברמן וחורין, אחזו בהשקפה דומה במידה רבה לזו של המשכילים המוקדמים; הם "האמינו באמיתות מוחלטות ונצחיות", חתרו לבסס את מעשיהם על תקדימים וסברו כי הם מכוונים לדעתם האמיתית של כותבי המקורות. הם חסרו תפישה של התפתחות היסטורית של הדת, שתאפיין את מייסדי [[היהדות הרפורמית]] כעבור עשרים שנה. אך הסידור הביע באופן עקבי את העקרון המוקדם ביותר של זו, משיחיות אוניברסלית.{{הערה|שם=מבורך}} הוא היה, לפי [[מיכאל מאיר]], ה"ליטורגיה הרפורמית הראשונה." התגובה שעורר הייתה בהתאם: הרבנים לא ראו את ההיכל החדש כעוד מעשה מינות, אלא ככפירה בעיקר. יוצריו לא ניסו רק להפחית את הדגש על התפישה המשיחית המסורתית כדי ליישב אותה עם נאמנות למולדת, אמצעי שהאורתודוקסים עצמם היו צריכיםעמדו לנקוט בו במהלך המחלוקת וגם לאחריה, אלא זנחו אותה: {{ציטוטון|אף כי שימרו את זכר ציון... עבורם, התפילה בבית-הכנסת בהמבורג הייתה תחליף קבוע לעבודת הקרבנות.}}{{הערה|שם=מאיר}}