לבירינת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏מיתוס הלבירינת: קישורים פנימיים
מ ←‏היסטוריה: תיקון קישור
שורה 30:
ניצור הלבירינת בתפוצה רחבה במערב החל בתחילת [[המאה ה-9]] בחלק המזרחי של [[השושלת הקרולינגית|האימפריה הקרולינגית]], באזור של ה[[מנזר]]ים החשובים של גול הקדוש (St. Gall) ורישנאו (Reichenau) ב[[שווייץ]]. ידועים 24 איורים של לבירינתים בכ-60 כתבי יד מ[[ימי הביניים]], והשפעתם על צורת הלבירינת בכנסיות מעיד על קשר הדוק בין הנזירים למתכנני הכנסיות בעלות הלבירינתים. הצורה האליפטית של הלבירינת הכריתי הפכה עגולה וסימטרית לחלוטין, מעין תהליך של הרחבה ועידון. שמונה עיגולים [[דגם מעגלי|קונצנטריים]] קטנים יותר החלו להגדיר את שבעת המסלולים המתחברים למרכז. גם המרכז הופך לעיגול שלם והוא גדול יותר מקודמו ה[[כריתים|כריתי]]. מבוכים עגולים כאלו צוירו באמצעות [[מחוגה]]. כך, בתוך חמישים שנה, הלבירינת בעל שבע המסלולים גדל ל-11 מסלולים.
 
עיצוב לבירינת חדש זה היה כאמור תוצר של התרבות המנזרית ובאופן יותר ספציפי, הם היו התוצר של ה[[סקריפטוריום]] ה[[מנזר]]י, חדר הכתיבה והמרכז האינטלקטואלי של הקהילות ה[[בנדיקטוסבנדיקטינים|בנדיקטיניות]] שאחזו במונופול על הלמידה ב[[ימי הביניים]]. ה[[נזיר]]ים עשו שימוש בלבירינת למטרות איוריות, ויצרו כל מיני דוגמאות של לבירינתים בסוגים שונים של ספרים: לוחות שנה והיסטוריות עולמיות. באופן מפתיע, היה זה הלבירינת הכריתי העתיק, בניגוד למבוך ה[[האימפריה הרומית|רומאי]] הריבועי, שהפך לאב הקדמון הישיר של העיצובים ה[[קרל הגדול|קרולינגים]] החדשים.
 
בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה של כתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים של כתבי היד מאוחר יותר הועברו ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], ב[[צרפת]] ובאופן יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]- רק בתחילת [[המאה ה-12]]. ואכן פריחתו של התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] ו[[המאה ה-13|ה-13]] בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלה|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותית]], שהידועות שבהן הן [[שארטר|שרטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון [[צרפת]]. כאמור סביב שנת [[900]], נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] ב[[צרפת]], שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ו[[שארטר|שרטר]] בצפון ומערבה מטה לאלו של אוקסר (Auxerre) ונבר (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השרטרי" של הלבירינת כיוון שהוא מופיע על רצפת ה[[קתדרלה]] של [[שארטר|שרטר]]- שבה לבירינת ה[[כנסייה]] הגדול ביותר- ויש שאומרים היפה ביותר- שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת של 11 המסלולים של שרטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי היד]] [[מנזר]]יים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת ה[[קתדרלה]] של [[שארטר|שרטר]] סביב [[1215]]. מקום המקור של טיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה [[שארטר|שרטר]], אבל דרומה ב[[מנזר]]ים של אוקסר, שהיה המרכז של למידה [[בנדיקטינים|בנדיקטינית]] במהלך המחצית השנייה של [[המאה התשיעית]].