קלאודיו מונטוורדי – הבדלי גרסאות

{{אישיות|

|תאריך לידה=[[15 במאי]] [[1567]]

|מקום לידה=[[קרמונה]], [[איטליה]]

 

==חייו ויצירתו==

[[קובץ:Orfeo1.jpg|ממוזער|דף השער של המהדורה הראשונה של "אורפיאו", 1609]] אחיו הצעיר, [[ג'וליו צ'זארה מונטוורדי]] היה גם הוא מלחין ונגן [[עוגב]].

בשנת [[1590]] התחיל מונטוורדי לעבוד בחצר ה[[דוכסות מנטובה|דוכס]] [[וינצ'נצו הראשון, דוכס מנטובה|וינצ'נצו גונזאגה]] ב[[מנטובה]], כזמר ונגן [[ויול]], ובשנת [[1620]] היה למנצח החצר. עד שמלאו לו ארבעים עבד בעיקר על מדריגלים, ובסך הכול כתב תשעה ספרים של צורה מוזיקלית זו. הספר החמישי, שיצא לאור בשנת [[1605]], עמד בלב מחלוקת בין מונטוורדי ל[[ג'ובאני ארטוזי]], שתקף את "חוסר התרבות" ו"חירויות היתר" של סגנון החיבור המודרני. את מתקפותיו ריכז במדריגלים מן הספר הרביעי. מונטוורדי השיב לו במבוא לספרו החמישי, שם הציע חלוקה של העיסוק המוזיקלי לשני זרמים, שאותם כינה "[[פרימה פראטיקה]]" ו"סקונדה פראטיקה": פרימה פראטיקה תהיה האידאל ה[[פוליפוניה|פוליפוני]] הקודם של [[המאה ה-16]], עם [[קונטרפונקט]] זורם, כפוף לכללים מחמירים, הכנה לדיסוננסים ושוויון בקולות; סקונדה פראטיקה, לעומת זאת, תשתמש בקונטרפונקט חופשי הרבה יותר, עם היררכיה גדלה והולכת של קולות, במתן דגש ל[[סופרן]] ול[[קולות (מוזיקה)|בס]]. גישה זו מייצגת מהלך בלתי מודע לעבר סגנון ה[[מונודיה]] החדש.{{הערה|טים קרטר וג'פרי צ'ו, "קלאודיו מונטוורדי, 2:מנטואה" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}} הכנסתו של תפקיד קונטינואו אינסטרומנטלי לרבים מן המדריגלים בספר גם הוא סימן היכר מודרני במודע. נוסף לכך, הספר החמישי הציג התחלות של [[טונאליות]] פונקציונלית מודעת. הספר השמיני, שיצא לאור בשנת [[1638]], כלל את מה שמכונה המדריגלים dei guerrieri ed amorosi, שרבים רואים בהם דוגמה מושלמת לצורת המדריגל. כמכלול, שמונה ספרי המדריגלים הראשונים מדגימים את ההתפתחות העצומה מן המוזיקה הפוליפונית של הרנסאנס לסגנון המונודי, האופייני למוזיקת הבארוק. ספר המדריגלים התשיעי, שיצא לאור לאחר מות מונטוורדי, בשנת [[1651]], מכיל יצירות קלות יותר, כגון קנצונטות, שחוברו כנראה במהלך חייו ומייצגות את שני הסגנונות.

 

 

 

"תפילות הערבית" משנת 1610 הן גם בין הדוגמאות המוקדמות המעולות ביותר לחזרה וניגוד, עם ריטורנלו ברור ברבים מן הפרקים. היה זה דבר חדש לגמרי לקהל המאזינים של אותו זמן, והתקבל בהתלהבות מיידית.

 

בשנת [[1613]] התמנה מונטוורדי ל[[מנצח]] ב[[כנסיית סן מרקו]] ב[[ונציה]], שם השיב עד מהרה לקדמותן את אמות המידה המוזיקליות הן של המקהלה והן של הנגנים, שהתדרדרו תחת הניהול הכספי הכושל של קודמו, ג'וליו צ'זארה מרטיננגו. מנהלי הבאזיליקה נשמו לרווחה כאשר [[מוזיקאי]] מכובד כל כך ניאות לקבל עליו אחריות למקום, שהמוזיקה הייתה בו בדעיכה מתמדת מאז מותו של [[ג'ובאני קרוצ'ה]] בשנת [[1609]].

בתקופת שהותו בוונציה גם השלים מונטוורדי את השישי, השביעי והשמיני בספרי המדריגלים שלו. השמיני הוא הגדול מכולם ומכיל יצירות, שנכתבו על פני תקופה של שלושים שנה, כולל הסצנה הדרמטית "טנקרדי וקלורינדה" (1624), שבה התזמורת והקולות יוצרים שתי ישויות נפרדות; הם פועלים במקביל ומשלימים זה את זה. סביר להניח, שלהשראה לסידור זה, שמונטוורדי החליט לנסות, אחראים שני היציעים הממוקמים זה מול זה בכנסיית סן מרקו. אפשרות זאת כבר הניעה מלחינים אחרים, כדוגמת [[ג'ובאני גבריאלי]], ליצירת מוזיקה דומה. עוד פרט המייחד יצירה זו הוא השימוש הראשון מסוגו בטרמולו (חזרה מהירה על אותו צליל) וב[[פיציקטו]] (פריטת המיתרים באצבעות) ב[[כלי קשת|כלי הקשת]] להשגת אפקט מיוחד בסצינות דרמטיות.

 

מונטוורדי הוסמך לכומר [[נצרות קתולית|קתולי]] בשנת [[1633]]. הוא מת בוונציה.