S-300 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Meni181818 (שיחה | תרומות) |
Meni181818 (שיחה | תרומות) |
||
שורה 4:
מערכת S-300 נפרסה לראשונה על ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, ובסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב. המערכת אוטומטית לחלוטין, אם כי תצפית ותפעול ידניים גם אפשריים.
ניתן להציב את רכיבי המערכת ליד עמדת הפיקוד המרכזית, או עד מרחק של 40 קילומטרים. כל רדאר מספק הכוונה לטילי עמדת הפיקוד המרכזית. עמדת הפיקוד משווה את הנתונים שמתקבלים ממכ"מי הכיוון המוצבים בנפרד במרחק של עד 80 קילומטר אחד מהשני, ומסננת מטרות שווא, משימה קשה במרחקים גדולים כאלו. למערכת הפיקוד יש שני מצבי זיהוי מטרה; פסיבי ואקטיבי.
S-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר שקיימות כיום.{{הערה|שם#9|1="[http://www.strategycenter.net/research/pubID.93/pub_detail.asp International Assessment and Strategy Center > Research > Almaz S-300 – China's "Offensive" Air Defense]". Strategycenter.net. 25 February 2006. Retrieved 14 November 2011.}} מכ"מי המערכת יכולים לעקוב אחר 100 מטרות בו זמנית תוך נעילה על עד 12/24/36 מטרות. זמן פריסת ה-S-300 הוא חמש דקות.{{הערה|שם#9}} טילי ה-S-300 מוכנים לשימוש ואטומים ולא דורשים תחזוקה לאורך חייהם. גרסה מפותחת של מערכת S-300 היא S-400, אשר נכנסה לשירות מוגבל בשנת 2004.
הטיל לא שוגר מעולם בפעילות מבצעית, אך נחשב לטיל מוצלח בעקבות ניסויים. הטיל המקביל אליו במערב הוא ה-[[MIM-104 פטריוט]] מתוצרת [[ארצות הברית]].
| |||