קנטוניסטים – הבדלי גרסאות

'''הקנטוניסטים''' היו ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות ואז גויסווגויסו לכוחות המזוינים. בתקופת ה[[צאר]] [[ניקולאי הראשון]] גויסונכללו גם יהודים באופןבין זההקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. האחרונים כונו '''חיילי ניקולאי''' (ב[[רוסית]]: Николаевские солдаты). שיטת הקנטוניסטים בוטלה על ידי [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה|אלכסנדר השני]] ב-[[26 באוגוסט]] [[1856]].

ב-1794, זמן קצר לאחר השלמת [[חלוקת פולין]] השלישית וסיפוח שטחים המאוכלסים מיליוני יהודים לאימפריהל{{ה|אימפריה הרוסית}}, התקבל חוק שאפשר להם פטור מגיוס החובה תמורת תשלום מס. זו הייתה אחת האוכלוסיות המעטות בקיסרות שנהנתה מכך; התקנה עברה בקלות מאחר שהצבא התנגד ממילא לגיוסם, מתוך אמונה שאינם כשירים כהוא זה להיות חיילים. ב-1827 החליט [[ניקולאי הראשון]], שהיה [[מיליטריזם|מיליטריסט]] מושבע, לבטל את הפטור למעט עבור נכבדים כמו רבנים, סוחרים אמידים וראשי קהל. לממשל לא הייתה מדיניות ניצור מכוונת: הכנסייה האורתודוקסית חששה מהמרת דת אופורטוניסטית שתיצור בעיית [[אנוסים]] חדשה, והקיסר עצמו אמנם תמך בכך בעקרון אך לא ראה זאת כאפשרות מעשית. מניעיו היו חיזוק השוויון בין נתיניו, במסגרת נטייתו האוטוקרטיתה[[אוטוקרט]]ית, והתערות היהודים באוכלוסייה. הואבנוסף, ציפה שהמגויסים גם יהפכו מועילים כלכלית לאחר שירותם. חוק הגיוס של 1827 הוחל גם על קבוצות אחרות שהממשל ראה כבעייתיות, כמו בניהם של מורדים פולנים, צוענים פינים (קאאלה) ועוד. כיתר החיילים, היה על המגויס לשרת כעשרים וחמש שנים מהגיעו לגיל שמונה-עשרה. אחד הסעיפים בתקנות לגבי יהודים אפשר לקהילות לספק גם ילדים בני שתים עשרה עד שבע-עשרה כדי להשלים את המכסה; אלה נועדו להיקלט כקנטוניסטים. כיתר החיילים, מגיל 18 היה על המגויס לשרת כ-25 שנים נוספות.

הרשויות לא עודדו גיוס ילדים יהודים. העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודיים, אך הרשויות חיברו שורה של תקנות שנועדו להבטיח כי הנשיאה בעול תתחלק באופן הוגן עלבין שכבות הציבור. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר, הם העדיפו מטבע הדברים לשמר את בעלי המעמד בחברה: הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. כמו כן, בעלי משפחות צעירים היו חיוניים לקהילות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות הרבה ביותר היה ילדי העניים. העובדה שהם נשאו בעול המסים עבורם סיפקה לראשי הקהל הצטדקות, והגיוס הוצג לעתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. על אף התקנות – בין היתר, הונחו האחראים לוודא כי בעלי עבודות יצרניות ייפטרו מהחובה ככל האפשר – שנועדו להטיל את הגיוס על כל הציבור, הרשויות היו לרוב מושחתות ואפשרו לקהל לבחור כרצונו כל עוד עמד במספר הנקוב. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חאפערים" ("תפסנים" ביידיש מזרחית), לוכדים שעבדו תמורת תשלום והיו אחראים על איתור מועמדים מתאימים וחטיפתם במקרה שניסו להסתירם. מספרם של הקנטוניסטים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו חמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה. צעדיהם של הפרנסים עוררו מתח חברתי עז, והשלטונות הוצפו בתלונות על מוסדות הקהל, שהיו כבר שנים משותקים בגלל הסכסוכים התכופים בין [[חסידים]] ל[[התנגדות לחסידות|מתנגדים]]. קליר ציין כי תפקודם המושחת בשאלת הקנטוניסטים היה כנראה הגורם הסופי שהניע את הממשלה לבטל אותם ב-1844. שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם... לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים."

על אף שלשלטונותלממשל לא הייתה כוונהמדיניות ניצור מכוונת: הכנסייה האורתודוקסית חששה מהמרת דת אופורטוניסטית שתיצור בעיית [[אנוסים]] חדשה, והקיסר עצמו אמנם תמך בכך בעקרון אך לא ממשיתראה לנצרזאת אתכאפשרות המונימעשית. הילדיםלמרות מלכתחילהזאת, רבים מהקצינים ניצלו במהרה את ההזדמנות. בשש-עשרה השנים הראשונות לא התנהל מאמץ מאורגן בנידון, ורשמית הובטח כי המגויסים יורשו לקיים את דתם. הדבר השתנה חדות ב-1843. ב-29 באפריל הנחה הצאר את הסינוד העליון של הכנסייה האורתודוקסית לפעול בנושא, אף כי דרש לפעול במתינות ובזהירות. החיילים הורחקו מכל מגע עם דתם (בשייטת ב[[אסטרחן]] הורחק מלח שתפקד כרב מיחידתו); נאסר עליהם לקבל מכתבים ביידיש, והם חויבו לתקשר עם החוץ ברוסית בלבד. פקדו עליהם להשתתף בטקסים נוצריים ובהרצאות חינוכיות של כמרים. עשרים וחמישה אלף המירו את דתם.