גזרות ת"ח–ת"ט – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 2:
[[תמונה:Bohdan Chmelnicki-port.png|שמאל|ממוזער|200px|[[בוגדן חמלניצקי]]]]
{{פירוש נוסף|נוכחי=פרעות ביהודים בעת התקוממות הקוזאקים|אחר=התקוממות עצמה|ראו=[[מרד חמלניצקי]]}}
'''גזֵירות תַ"ח–תָ"ט''' (או '''פרעות ת"ח–ת"ט''') הוא הכינוי המקובל [[תולדות עם ישראל|במסורת היהודית]] ל[[פרעות]] שנערכו ב[[יהדות אוקראינה|יהודי אוקראינה]] המודרנית בשנת [[1648]] ([[ת"ח]]–[[ת"ט]]) במהלך [[מרד חמלניצקי|התקוממות הקוזאקים והצמיתים]]
==רקע==
ב-[[1569]], [[איחוד לובלין|עם הקמת]] [[האיחוד הפולני-ליטאי]], הועברו שטחים נרחבים ב[[אוקראינה]] של היום מידי [[הדוכסות הגדולה של ליטא]] לממלכת פולין. האצולה (ב[[פולנית]]: שלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה [[מונרכיה נבחרת|ואף בחרה את המלך]], השליטה את מרותה באזור שהיה נתון עד אז למשיסת ה[[טטרים]] מ[[ח'אנות קרים]]. בנחלות ממערב לנהר ה[[דניפר]] התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר ה[[מגנאט]]ים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו [[לטיפונדיה|אחוזות חקלאיות עצומות]] וכפו חוקי [[צמיתות]] נוקשים על האיכרים הרותנים ([[סלאבים מזרחיים]]) המקומיים.
האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי מימד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת ה[[קונטרה-רפורמציה]], הגיעו לאזור ה[[ישועים]]. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של [[פרוטסטנטי]]ות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם [[נצרות אורתודוקסית|נוצרים אורתודוקסים]]. המלך זיגמונט השלישי היה [[קתולי]] אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת [[אוניאטים|כנסייה אוניאטית]] מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638.
שורה 11:
המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו [[משפחת אוסטרוגסקי]]. ה[[וויווד]] [[ירמי וישניובייצקי]] ("הדוכס וישנעווצקי" מ[[יוון מצולה]]), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.{{הערה|1=שאול שטמפפר, [http://www.jstor.org/stable/23561150 חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (1569—1648)]. עמ' 112 וכו'. למקורות מצוטטים מספרות השו"ת: [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=38&hilite= שאלה מג] בתשובות [[מהר"ם מלובלין]], על אודות יהודי שהרג אחר בעת מטווח בחצרו; ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1937&st=&pgnum=137&hilite= שאלה קלז] על יהודי בשם ברכה, שנפל במלחמה לצד קוזאקים.}}
==המאורעות==
===פרוץ המרד===
{{ערך מורחב|מרד חמלניצקי}}
{{מפת מיקומים|מדינה=אוקראינה|מפורט=|כותרת=האירועים על מפת אוקראינה המודרנית|רוחב תצוגה=480
שורה 29 ⟵ 30:
|שם21=פולונאה|אורך21=27.52|רוחב21=50.273|סוג21=עיר נוספת|כיוון כתב21=ימינה
}}
אחד מקרבנותיהם של בעלי הקרקעות היה אציל זוטר מקומי בשם [[בוגדן חמלניצקי]]. בראשית 1647 נגזלו רכושו וארוסתו המיועדת (ולפי דיווח אחד, נרצח בנו בן העשר) על ידי דניאל צ'פלינסקי, כפי הנראה עושה-דברו של ה[[מגנאט]] אלכסנדר קונייצפולסקי
באביב 1648 הוביל חמלניצקי, שמונה ל[[הטמן]] הסיץ' הזפורוז'י, צבא קוזאקים נגד האיחוד
{{ציטוט|תוכן=והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק [[פריאסלאב-חמלניצקי|פריסלאב]] וק"ק בארשיבוקה וק"ק פראטון וק"ק באריופלין וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...|מקור=[[נתן נטע הנובר]], '''[[יוון מצולה|יְוֵן מצולה]]''', פרק ד'|מרכאות=כן}}
כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי ב[[בילה צרקווה]] וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה [[מקסים קריבונוס]], פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס על העיר [[נמירוב]], בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר
ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על [[טולצ'ין]], והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. [[ישראל היילפרין]] הכריע כי אין ראיות לכך וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.{{הערה|היילפרין, עמ' 24-25.}} הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו ב[[מוות על קידוש השם]]; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" ל[[שבתי כהן]] (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה ב[[גומל]] שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בגומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה.
בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים, בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם עד [[לבוב]] ו[[זמושץ']]. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי ל[[קייב]]. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגין עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.{{הערה|שם=נדב}} רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי [[פדיון שבויים|שייפדה מאוחר יותר]] בשוקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם
מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי שש מאות אלף יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב במאה אלף. [[מנשה בן ישראל]] כתב ל[[אוליבר קרומוול]] כי היו מאה ושמונים אלף. אף במאה ה-20 העריך [[יצחק שיפר]] כי שלוש-מאות אלף נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור [[שמואל אטינגר]] אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;{{הערה|אטינגר, שמואל. '''בין פולין לרוסיה'''. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.}} פרופ' [[שאול שטמפפר]] נקב ב-40,000, וקבע כי
===סכסוכים נוספים===
ב-1654 העניק [[רוסיה הצארית|צאר מוסקובי]] [[סוזרניות]] לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה [[וילנה]] לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם כי בני הזמן דיווחו
בקיץ 1655 פלש לרפובליקה אויב החדש, [[היסטוריה של שבדיה#עלייתה של שבדיה ככוח גדול: 1600|האימפריה השבדית]] בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה מ[[מלחמת העולם השנייה]] בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השבדי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם למעט הרג אקראי, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגיפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע [[קז'ימייז']] היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו ל[[בוהמיה]] ו[[מוראביה]].{{הערה|ויינריב, עמ' 185-191.}}
|