יומני טרנר – הבדלי גרסאות

הספר מכיל אלימות גרפית. כל "אויבי הגזע הלבן" מתוארים בלשון קשה כתת-אדם וחייתיים. יהודים מתוארים כמניפולטיביים וכשולטים בממשל, בתקשורת ובכלכלה. לבנים שלא תומכים במלחמת הגזעים מתוארים כחלשים, כ"בוגדים בגזעם", וככאלה שיש לשכנעם לתמוך במלחמה או להרגם יחד עם הלא-לבנים. הספר מתאר את ארצות הברית ההיפותטית של שנות ה-90 כחברה עגומה, ענייה, מרקיבה ומדכאת, עם כלכלה על סף התמוטטות, עם ממשלה שהפכה את המדינה למדינת-משטרה, וכחברה שלקחה את הרב-תרבותיות ואת הליברליזם לקיצוניות לא הגיונית (כל זאת כתוצאה של "שליטה יהודית"). אמריקה ההיפותטית מהספר היא אולי השערה דמיונית של הנסיבות בשנות ה-70 המאוחרות, פרק זמן שהסופר קיווה שיהיה בשל למהפכה עתידית.

 

 

לאורך כל המאבק המתואר בספר, רק כוחות אנטי-גזעיים מצליחים להקים עצרות המונים שבהם מתאחדים שחורים ולבנים, כאשר עצרת מסוימת אחת ב[[שיקגו]] מתוארת כמי שמשכה מאות אלפי משתתפים. אפילו לאחר שהארגון תופס את השליטה ב[[לוס אנג'לס]] הוא עומד בפני התנגדות חזקה מצד המוני שחורים ולבנים ש"יום אחר יום זורקים אבנים ובקבוקי תבערה על כוחותינו, ומחזיקים בסיסמאות 'גזענות חייבת ללכת' ו'שוויון לנצח'". תשובת הארגון היא פשוט לפרוץ לבתי יריביהם במהלך לילה אחד, להוציאם בבתיהם ולתלותם בעשרות אלפיהם, באמצעים אלו לוס אנג'לס "מושקטת". יום זה, "יום החבל", אשר מתואר באופן גרפי בספר, כולל גם את תפיסתן של אלפי נשים לבנות שקיימו יחסי מין עם שחורים או שהיו נשואות להן. אלו נתלו בחופזה ממנורות רחוב עם שלט שהוצמד לגופותיהן שתוכנו היה "אני חיללתי את גזעי". מבחינה זו הארגון אכזרי הרבה יותר מהשיטות הנאציות. בזמן ש[[חוקי נירנברג]] הידועים לשמצה אסרו מגע מיני ונישואין בין ארים ויהודים. הפרה של חוקים אלה ניתנת לענישה בלא יותר ממאסר של שנה אחת, ולא במוות. נישואים מעורבים קיימים לא בוטלו, ובני זוג יהודיים שנתפסו בשנת 1942 שוחררו במחאת בני זוגם הלא יהודים (ראה [[מחאת רוזנשטראסה]]), כך שרובם שרדו את המלחמה.