הבדלים בין גרסאות בדף "אוסטיודן"

נוספו 1,048 בתים ,  לפני 5 שנים
אין תקציר עריכה
(הגהה)
[[קובץ:P00-indexseite.jpg|150px|שמאל|ממוזער|"בעיית האוסטיודן", ספר מ-1926 בו הציע הסוציולוג פאול נתן לתמוך בממשלת ברית המועצות כדי שתיישבם מחדש בפנים רוסיה.]]
'''אוֹסטיוּדֶן''' (ב[[גרמנית]]: '''Ostjuden''', "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי ה[[פובליציסט]] היהודי-גרמני [[נתן בירנבוים]] בשנת [[1900]]. המונח שימש בידו כדי לתאר את הריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שחיו בחברה דתית מסורתית בעיקרה ולא עברו תהליכי [[מודרניזציה]] של ממש,. ולהנגידהביטוי אותושימש כדי להנגיד אותם ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו [[היטמעות|מעורים בסביבתם]] ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי הוא התכוון בעיקר ליהודי אירופה ה[[סלאבים|סלאבית]] ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "[[יהדות רוסיה|רוסיה]], [[יהדות פולין|פולין]], [[יהדות גליציה|גליציה]], [[בוקובינה]], [[יהדות אונטרלנד|צפון-מזרח הונגריה]] ו[[הרגאט|רומניה]]."{{הערה|נתן בירנבאום, Was sind Ostjuden? : Zur ersten Information,{{כ}}1916, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/720331 עמ' 5].}} כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "[[יקים]]".
 
== היסטוריה ==
בשלהי המאה ה-18 התחוללו במרכז אירופה ובמערבה תמורות פוליטיות ניכרות שהובילו למתן [[אמנציפציה ליהודים]] – קודם בפועל, על ידי [[שוויון זכויות]] הולך וגדל, ואחר כך במוצהר. הזדמנויות כלכליות וחברתיות נפתחו בפני רבים, והם עזבו את דרך החיים המסורתית ואת הגטאות שאולצו להתגורר בהם לטובת השתלבות בחברה הכללית. שינוי דומה כמעט ולא התחולל באזורי המזרח, שהמודרנה אמנם הגיעה אליהם אך בקצב אטי ומזעזע פחות ובאיחור רב. היהודים נותרו תחת הגבלות מהותיות בעניינים כמו חופש התנועה והעיסוק, והוסיפו לסבול אפליה רשמית בוטה בהרבה מבמערב. ההבדלים העמוקים בין שתי האוכלוסיות התבטאו בכל תחומי החיים. ה"וֶוסטיודן" (יהודי המערב) עברו טמיעה לשונית מזורזת ושפת ה[[יידיש]] כמעט ונשכחה; עוד קודם לכן, בדמדומיה של החברה הישנה בגרמניה, הרבו ה[[תנועת ההשכלה היהודית|משכילים]] להצביע על טהרת הניבים המערביים של השפה, שהיו קרובים לגרמנית טהורהתקנית, בעוד שהניבים שבפולין וליטא היו גדושים השפעות [[שפות סלאביות|סלאביות]] חזקות שעשו אותם כמעט ולא-מובנים להם. [[סטריאוטיפ]]אפיון אחר של הניגוד בין שני הקיבוצים היה זה שבין "יהודי [[קפוטה|קאפטן]]" (Kaftanjuden) ל"יהודים עם עניבות" (Krawattenjuden), שכן האחרונים אימצו לבוש רגיל והראשונים הוסיפו לדבוק בחזות של אבותיהם. הרתיעה והחשש מיהודי מזרח אירופה רווחו בעיקר בקרב יהודי גרמניה, שקרבתם הגאוגרפית לאזור הנידון הביאה אותם במגע מתמיד עם יושביה: תחושות אלה התמזגו עם הדימוי הנפוץ בתודעה הגרמנית של אזורים אלה כפרימיטיביים. דעות שליליות, מהסתייגות ועד תיעוב וסלידה, הובעו מצד יהודי ארץ זומצדם כלפי יהודי מזרח-אירופה מראשית ימיה של השכלת ברלין. המתח נותר בבסיס היחסים בין שתי התפוצות והחריף במיוחד כשמאות אלפי [[צבא הקיסרות הגרמנית|חיילים גרמנים]] נחשפו באופן בלתי-אמצעי להמון היהודי במזרח בעת [[מלחמת העולם הראשונה]], ועם ההגירה הגדולה משם מערבה אחרי הלחמההלחימה. תחושות דומות הובעו גם על ידי יתר יהודי מרכז היבשת עד הונגריה, בה צף הפחד משטפון של אוסטיודן סביב החלת [[חוקי מאי]] ברוסיה ו[[עלילת טיסאסלר]]. האסטרטגיה שאומצה לרוב הייתה עידוד מעבר של המהגרים לאמריקה ומאמץ גדול לאקלם את הנשארים במהירות ככל האפשר.
 
עם זאת, בעיקר בדורבראשית שלפניההמאה ה-20, הואהקיטוב נשא גם משמעות חיובית: קבוצה גדולה מקרב הצעירים ביהדות גרמניה, לרוב דור שלישי או רביעי לאמנציפציה, ייחסו שורשיות ואותנטיות לאחיהם בפולין וברוסיה שנותרו לדעתם מחויבים לזהותם היהודית. תופעה זו, שנודעה כ"פולחן יהודי המזרח" (Ostjudenkult), חפפה תופעות כמו עליית ה[[ציונות]]; דעות זהות, על רקע אחר, הובעו בידי מייסדי [[אגודת ישראל]] דוגמת [[יצחק ברויאר]], שסלדו מהחברה ה[[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסית]] שבה גדלו ומעיגונה בתרבות הגרמנית, וכמהו לחקות את הדתיים המסורתיים. הסנטימנט התבטא בין היתר באיסוף [[סיפורי חסידים|סיפורי החסידים]] על ידי [[מרטין בובר]], שהציג אותם לראשונה כ[[רומנטיקה|רומנטיים]] וערכיים אחרי יותר ממאה שנה שבה הייתה החסידות לסמל לפרימיטיביות בגרמניהבמרכז אירופה. עם זאת רגשות אלהכאלה היו מוגבלים בהיקפם: מרביתהרוב, יהודיבעיקר גרמניהבגרמניה, חששו מ"בעיית האוסטיודן", שאיימה להגביר את האנטישמיות ולפגוע במעמדם האזרחי, שהיה איתן למדי מראשית ההשכלה ועד עליית הנאצים. האיום שבהגירה מהמזרח הביא לבחינת אפשרויות שונות: רבים ראו בציונות [[פילנטרופ]]ית ובפיתוח פלשתינה אמצעי להסיט את שטף הבאים, ואחרים תמכוהציעו להעניק בתמיכהתמיכה כספית ברוסיהלרוסיה, ולאחר מכן בבריתלברית המועצות, כדי שתיישב את האוסטיודן בסיביר ותביא לפתרון בעיית העוני והצפיפות במקומות מגוריהם.{{הערה|אשהיים, עמ' 48.}}
 
הניכור היה הדדי, ורוב המזרחיים פיתחו יחסים מורכבים עם בני דתם שהתגוררו בארצות בהן ניתן שוויון זכויות. ברוסיה, בפולין וביתר המרחב התקיים קיבוץ יהודי גדול וצפוף, שהאפליה החוקית נגדו שימרה מאפיינים אתניים משותפים גם בתקופה שבה רבים זנחו את הדת – כך, לדוגמה, פרחה שם תרבות יידיש חילונית תוססת בעוד שאפילו באזוריה הנחשלים של הונגריה בקושי התפרסמו עיתונים בשפה.{{הערה|Judith R. Baskin (עורכת), '''The Cambridge Dictionary of Judaism and Jewish Culture.''' Cambridge University Press, 2011. עמ' 334-335.}} אחידות זו עשתה את האוכלוסייה נכונה לקלוט רעיונות כמו [[הבונד]]יזם והציונות (שהנימה הלאומית-אורגנית שנשזרה בה שאבה רבות ממוצאם של רוב הוגיה ופעיליה במזרח אירופה), שצברו תמיכה רבה. זאת בעוד שיהודי המערב, ולו רק אלה מביניהם שייחסו לכך חשיבות, הגדירו עצמם בראש ובראשונה כזרם דתי. קרוביהם במזרח, בעוד ששאפו לחקות אותם מבחינות רבות, הסתייגו ממה שתפשו כהתבוללות ותלישות בקרב כל אגפי החברה היהודית. כש[[חיים ויצמן]] בן התשע-עשרה, שכבר היה ציוני, הגיע ללמד בפנימיה האורתודוקסית היוקרתית בפְּפוּנְגְשטאדט שבגרמניה, הוא התקשה לעכל את מה שראה כסתירה: {{ציטוטון|המנהל היה ד"ר בארנס, אדם שלפי כל דרכיו היה תמוה בעיני יותר מן הגרמנים עצמם. הוא היה אדוק קיצוני, כלומר שמר את המסורת הנוקשה, הפורמלית של אדוקי פרנקפורט. בית הספר התנהל בכשרות: היה שם משגיח קבוע, ממונה על המזון, שיהא כשר על־פי כל הדיקדוקים. בשבת לא היו לימודים! אסור היה לכתוב באותו יום! התפילות נערכו שלוש פעמים ביום... ד"ר בארנס היה מתבולל גמור, וכינה עצמו 'גרמני בן דת משה'. הוא הבין את יהדותו כך שמכל הבחינות, לבד ממנהגי הדת, גרמני הוא ככל צאצא של ה[[כרוסקים]].}}{{הערה| Michael Stanislawski, '''Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky''', University of California Press, 2001. עמ' 4-9. הנוסח העברי של הציטוט הוא מתוך: חיים ויצמן, '''מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל''', הוצאת שוקן, 1951. עמ' 35.}}
 
הכינוי "אוסטיודן" צבר [[קונוטציה|קונוטציות]] שליליות ושימש כתווית [[גזענות|גזענית]] כלפי נשואיו, הן מצד ה"יקים" והן מצד האנטישמיים בגרמניה. אלהבפוגרום שנערך ברובע שויננפירטל בברלין בנובמבר 1923, זעקו המפגינים: "אוסטיודן החוצה." האנטישמים השתמשו בו בהדרגה כדי להכליל את כל היהודים, כשלטענתם כולם היו בבסיסם "אוסטיודן". הוא התגלגל לשיח הפנים-[[יהדות ארצות הברית|יהודי]] ב[[ארצות הברית]], שם היה המתח העדתיהאתני בין יוצאי מרכז אירופה ל[[הגירה לארצות הברית|מהגרים]] העניים והחדשים ממזרחה למרכיב קבוע של החברה היהודית משלהי המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה. בימי [[העלייה החמישית]] צץ יחס דומה אך הפוך מצד הוותיקים יוצאי המזרח ב[[ארץ ישראל]] לפליטים היהודיים מגרמניה: המקומיים זכרו את היחס שספגו הוריהם, והפגינו לעתים שמחה לאיד, במקביל לבוז ולהאשמות בהסתגרות ובהתנשאות כלפי החדשים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]], בגלל הקונוטציות שנקשרו אליו, הפך הביטוי להיות לא [[תקין פוליטית]]. הוא צף מחדש עקב ההגירה הגדולה של יהודים מברית המועצות לשעבר לגרמניה בשנות ה-90, והוחייה על ידי הימין הקיצוני.{{הערה|D[https://brightsblog.files.wordpress.com/2008/11/broschuere_0209_bedeutung_antisem.pdf Die Bedeutung des Antisemitismus im aktuellen deutschen Rechtsextremismus], Bundesamt für Verfassungsschutz
Presse- und Öffentlichkeitsarbeit, 2002. עמ' 15.}}
 
==לקריאה נוספת==