הבדלים בין גרסאות בדף "אוליבייה מסייאן"

מ
אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק
מ (הסרת תבנית Link FA (מטופל בוויקינתונים))
מ (אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק)
[[קובץ:Olivier Messiaen 1930.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אוליביה מסייאן בשנת 1930]]
'''אוליביה מסייאן''' (ב[[צרפתית]]: '''Olivier Messiaen'''{{כ}}; [[10 בדצמבר]] [[1908]] - [[27 באפריל]] [[1992]]) היה [[מלחין]], נגן [[עוגב]] ו[[צפרות|צפר]] [[צרפת|צרפתי]]י.
 
מסייאן נכנס ל[[קונסרבטוריון|קונסרבטואר]] של [[פריז]] בגיל 11. בין מוריו היו [[פול דיקא]], [[מוריס עמנואל]], [[שרל-מארי וידור]] ו[[מרסל דיפרה]]. הוא התמנה לנגן עוגב ב[[כנסייה|כנסיית]] [[השילוש הקדוש]] ב[[פריז]] בשנת [[1931]], משרה בה התמיד עד מותו. עם נפילת פריז בידי ה[[נאצים]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], בשנת 1940, נלקח מסייאן בשבי ה[[גרמניה|גרמנים]], ובמחנה השבויים חיבר את [[רביעייה לקץ הימים]] לארבעת הכלים שעמדו לרשותו, [[פסנתר]], [[כינור]], [[צ'לו]] ו[[קלרנית]]. את היצירה ביצעו לראשונה מסייאן וחבריו לשבי לפני קהל של שבויים וסוהרים, עם השנים נהייתה זו היצירה המפורסמת ביותר שלו. מסייאן החל לעבוד בקונסרבטואר של פריז כפרופסור ל[[הרמוניה]] זמן קצר לאחר שחרורו בשנת [[1941]], וכפרופסור ל[[הלחנה|קומפוזיציה]] בשנת [[1966]], במשרות אלה החזיק עד לפרישתו לגמלאות בשנת [[1978]]. בין תלמידיו הנודעים היו [[פייר בולז]], [[איבון לוריו]] (שהייתה בהמשך לאשתו השנייה של מסייאן), [[קרלהיינץ שטוקהאוזן]], [[יאניס קסנאקיס]], [[ויליאם בולקום]] ו[[ג'ורג' בנג'מין]].
מסייאן הוקסם משירת הציפורים; הוא ראה בציפורים את ה[[מוזיקאי]]ות הדגולות ביותר וחשב את עצמו לצפר לא פחות ממלחין. מסייאן רשם בתווים שירת ציפורים ברחבי העולם ושילב תעתיקים של שירת ציפורים ברוב יצירותיו. השימוש החדשני שלו בצבע, המושג האישי שלו לגבי היחס בין זמן למוזיקה, השימוש שעשה בשירת ציפורים וכוונתו להביע רעיונות דתיים עמוקים, כל אלה חוברים יחדיו ליצירת מצב, שבו כמעט מן הנמנע לטעות בין יצירה של מסייאן לזו של כל מלחין מערבי אחר.
 
ב-[[1982]] זכה ב[[פרס וולף]] לאומנות: "על יכולתו רבת ההשראה ומעוררת החוויה, להרחיב את עולם הצלילים שלנו ולהגבירו".{{הערה|1=[http://www.wolffund.org.il/catheb.asp?id=26&cat_title=אמנות זוכי פרס וולף], באתר קרן וולף}}.
 
== קורות חיים ==
 
===נעורים ולימודים===
 
אוליביה אז'ן פרוספר שרל מסייאן נולד ב[[אביניון]] למשפחה שעסקה ב[[ספרות]] ו[[שירה]]. הוא היה הבכור בשני בניהם של ססיל סובאז', [[משורר|משוררת]]ת ופייר מסייאן, [[מורה]] ל[[אנגלית]], ש[[תרגום|תרגם]] את ה[[מחזה|מחזות]] של [[ויליאם שייקספיר]] ל[[צרפתית]]. אמו של מסייאן הוציאה קובץ פואמות, L'âme en bourgeon "ניצן הנפש", החלק האחרון של Tandis que la terre tourne "עם סוב העולם", המופנה אל בנה שלא נולד עדיין. מסייאן אמר בהמשך חייו, שרצף הפואמות הזה השפיע עליו עמוקות והוא מגדיר אותו כמנבא את הקריירה האמנותית העתידה שלו
.{{הערה|1=Messiaen & Samuel (1994), p. 15
Messiaen's mother published a sequence of poems, L'âme en bourgeon ("The Budding Soul"), the last chapter of Tandis que la terre tourne ("As the World Turns"), which address her unborn son. Messiaen later said this sequence of poems influenced him deeply, and he cited it as prophetic of his future artistic career.
}}.
עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] בשנת [[1914]] גויס פייר מסייאן לצבא ואשתו לקחה את שני בניהם אל בית אחיה ב[[גרנובל]]. בבית זה נתפס אוליביה לקסמי ה[[דרמה]] והיה מציג את שייקספיר לאחיו, בעזרת [[תיאטרון]] צעצוע תוצרת בית, בעל קלעים שקופים עשויים עטיפות צלופן ישנות.{{הערה|1=Messiaen & Samuel (1994), p. 41}} בתקופה זו גם אימץ לו את האמונה ה[[קתוליות|קתולית]].
 
מסייאן החל לקבל שיעורי [[פסנתר]] לאחר שלמד מעצמו את יסודות הנגינה. הוא גילה עניין במוזיקה עכשווית של המלחינים הצרפתים [[קלוד דביסי]] ו[[מוריס ראוול]] והחל להלחין בעצמו. בשנת [[1918]] חזר אביו מן המלחמה והמשפחה עברה לנאנט. אוליביה המשיך ללמוד מוזיקה. אחד ממוריו נתן לו [[פרטיטורה]] של האופרה "פליאס ומליסנד" של דביסי, ומסייאן תיאר את השפעתה עליו כ"מכת רעם" ו"כנראה ההשפעה המכרעת ביותר בחיי".{{הערה|1=Messiaen & Samuel (1994), p. 110}}
כעבור שנה קיבל פייר מסייאן משרת הוראה ב[[פריז]] והמשפחה עקרה לשם. אוליביה נכנס לקונסרבטואר של פריז בשנת 1919, בן 11.
 
בקונסרבטואר הצטיין מסייאן בלימודיו. בשנת [[1924]], בגיל 15, קיבל פרס שני ב[[הרמוניה]] וכעבור שנה זכה בפרס ראשון בליווי בפסנתר. בשנת 1928, אחרי שלמד אצל מוריס עמנואל, קיבל פרס ראשון בתולדות המוזיקה. המופת שהציב לפניו עמנואל עורר בו עניין במקצבים [[יוון|יווניים]] עתיקים וב[[מודוס (מוזיקה)|מודוסים]] אקזוטיים. מסייאן החל ללמוד נגינה ב[[עוגב]] אצל [[מרסל דיפרה]], שהעביר אליו את מסורת נגני העוגב הצרפתים הגדולים (דיפרה היה תלמידם של [[שרל-מרי וידור]]{{הערה|1=Hill & Simeone (2005), p. 20}} ושל לואי וירן, שלמד בשעתו אצל [[סזאר פרנק]]). אחרי שנה של לימודי [[הלחנה|קומפוזיציה]] אצל וידור, נכנס מסייאן בסתיו 1927 לכיתתו של המורה החדש [[פול דיקא]], שהחדיר בו את אמנות התזמור.
[[קובץ:Classe-dukas.jpg|ממוזער|הכיתה של פול דיקא]]
בתקופת לימודיו חיבר את יצירותיו הראשונות שיצאו לאור, שמונה [[פרלוד|פרלודים]]ים לפסנתר, המציגים את העדפתו של מסייאן למודוסים בטרנספוזיציה מוגבלת ומקצבים פאלינדרומיים. הופעתו הפומבית הראשונה הייתה בשנת [[1931]] עם הסוויטה שלו לתזמורת Les offrandes oubliées. בשנה זו גם שמע לראשונה קבוצת גמלאן, שעוררה בו עניין בשימוש בכלי הקשה מכוונן.
 
==קריירה בנגינה והלחנה==
בשנת 1927 התוודע מסייאן לראשונה לעוגב, בקורס העוגב של דיפרה. משנת [[1929]] החליף בקביעות את נגן העוגב בכנסיית השילוש הקדוש בפריז, שרל קווף, שהיה חולה, ולאחר מותו בשנת 1931 קיבל את המשרה, בתמיכתם הפעילה של מוריו ואחרים שהכירו ביכולתו. מסייאן נשאר בכהונתו זו למשך יותר מששים שנה.
 
בשנת [[1932]] נשא מסייאן לאישה את ה[[כנר|כנרת]]ת והמלחינה [[קלייר דלבו]]. הוא כתב יצירות לביצועה, בין השאר, בשנת נישואיהם, את ה"נושא ווריאציות לכינור ופסנתר" ובשנת [[1936]] את מחזור השירים "פואמות למי" (שם החיבה שלו לאשתו), ש[[תזמורת|תזמר]] בשנת 1937. בנם, פסקל, נולד ב-[[1937]]. בעקבות ניתוח כושל איבדה אשתו את זכרונה ונידונה לאשפוז לשארית חייה.
 
בשנת [[1936]] הקים מסייאן עם אחרים את "צרפת הצעירה", קבוצה שקראה תגר בפירוש על קלות הדעת, שאפיינה את המוזיקה הפריזאית של תקופתם ודחתה את גילוי הדעת של [[ז'אן קוקטו]] משנת 1918 לטובת מוזיקה חיה, כנות, נדיבות ומצפוניות אמנותית. עם זאת, הקריירה של מסייאן רחקה תוך זמן קצר מן השלב הציבורי הזה, שכן היצירות שחיבר בתקופה זו לא נועדו לענות על טעם הקהל או לביצוע קונצרטים קונבנציונליים.
 
בשנת 1937 חיבר מסייאן מוזיקה לפי הזמנה לתצוגת אור ומים על נהר ה[[סן]] במסגרת התערוכה בפריז. במוזיקה זו הפגין את עניינו ב'''אונדז מרטנו''', כלי אלקטרוני ששילב ביצירות רבות בהמשך.
 
ב[[מלחמת העולם השנייה]] שירת מסייאן בצבא צרפת כחובש ונפל בשבי ב[[ורדן]]. במחנה השבויים פגש [[כנר]], [[צ'לן]] ו[[קלרנית|קלרניתן]]ן ושילב את השלישייה שכתב בשבילם ב"רביעייה לקץ הזמן" Quatuor pour la fin du temps
שלו. היצירה בוצעה לראשונה במחנה השבויים בינואר 1941 והיא נחשבת לאחת מיצירות המופת של [[המאה ה-20]]. "קץ הזמן" שבכותרת מתייחס לא רק ל[[אפוקליפסה]], הנושא המוצהר של היצירה, אלא גם לאופן השימוש של מסייאן במושג הזמן, באמצעות [[מקצב]] ו[[הרמוניה]], השונה לחלוטין מן המוזיקה של קודמיו ובני זמנו.
 
זמן קצר לאחר שחרורו ממחנה השבויים, במאי 1941, התמנה מסייאן לפרופסור ל[[הרמוניה]] בקונסרבטואר של פריז, שם לימד עד פרישתו בשנת 1978. במקביל ערך את ספרו Technique de mon langage musical ("הטכניקה של שפת המוזיקה שלי"), שיצא לאור בשנת 1944. בחיבורו זה הוא מביא דוגמאות רבות מן המוזיקה שלו, בעיקר הרביעייה.
שנתיים אחרי "חזיונות אמן", בשנת [[1945]], חיבר מסייאן את הראשונה בשלוש יצירותיו בנושא אהבת אנוש (בניגוד לאהבה אלוהית), שקיבלו את השראתן בעיקר מאגדת טריסטן ואיזולדה. היה זה מחזור השירים "האראווי". השנייה ביצירות טריסטן נכתבה על פי הזמנה מ[[סרגיי קוסביצקי]] - "סימפוניית טורנגאלילה" בת עשרת הפרקים. אין זו [[סימפוניה]] קונבנציונלית, אלא מסכת הרהורים רחבת-יריעה על השמחה שבאהבה ואחדות בין בני אנוש. נעדרת ממנה אשמת המין הטבועה ב"טריסטן ואיזולדה" של [[ריכרד וגנר]], למשל, משום שמסייאן גרס, שאהבה יצרית היא מתת האל. היצירה השלישית בהשראת טריסטן הייתה "חמישה שירים" לשנים-עשר זמרים ללא ליווי, שנכתבה, לדברי מסייאן, בהשפעת זמרת הבוקר של ה[[טרובדור (מוזיקה)|טרובדורים]].
 
מסייאן ביקר ב[[ארצות הברית]] בשנת [[1947]], כאשר המוזיקה שלו בוצעה שם ב[[ניצוח]] קוסביצקי ו[[לאופולד סטוקובסקי]]. "טורנגאלילה" שלו בוצעה שם לראשונה בשנת 1949, בניצוח [[ליאונרד ברנשטיין]]. במהלך תקופה זו לימד, נוסף לשיעורי ניתוח מוזיקה בקונסרבטואר בפריז, גם ב[[בודפשט]] בשנת 1947 וב[[טנגלווד]] ב-1949. בחודשי הקיץ של 1949 ו-1950 לימד ב[[סמינר הקיץ למוזיקה חדשה]] ב[[דרמשטדט]], [[גרמניה]]. מסייאן מעולם לא כתב ב[[שיטת שנים-עשר הטונים]] בעצמו, אבל אחרי שלוש שנים של הוראת ניתוח [[פרטיטורה|פרטיטורות]] שעשו שימוש בטכניקה זו, כגון יצירותיו של [[ארנולד שנברג]], החל לערוך ניסויים בדרכים ליצירת [[סולם (מוזיקה)|סולמות]] של יסודות אחרים (כולל משך זמן, הטעמות ו[[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]]), המקביל לסולם הצלילים הכרומטי. תוצאת החידושים האלה הייתה היצירה "Mode de valeurs et d'intensités" לפסנתר (מתוך "ארבעה אטיודים רתמיים") שתוארה שלא במדויק כיצירה הראשונה שכל-כולה [[סריאליזם]], אם כי הייתה לה השפעה רבה על ראשוני המלחינים הסריאליים ב[[אירופה]], ביניהם [[פייר בולז]], קארל גויוורטס ו[[קרלהיינץ שטוקהאוזן]]. בתקופה זו ערך גם ניסויים ב[[מוזיקה קונקרטית]], מוזיקה לצלילים מוקלטים.
 
==שירת ציפורים ושנות ה-60'==
 
בשנת 1952 התבקש מסייאן לספק קטע מבחן ל[[חליל|חלילנים]]נים המבקשים להתקבל לקונסרבטואר הפריזאי. הוא נענה בחיבור היצירה Le merle noir ("ה[[שחרור]]") לחליל ופסנתר. ציפורים ושירתן קסמו למסייאן במשך שנים והוא שיבץ אותן בכמה מיצירותיו הקודמות, אך היצירה לחליל מבוססת בשלמות על שירת השחרור. הוא העלה התפתחות חדשה זו למפלס חדש ביצירה התזמורתית משנת 1953, Réveil des oiseaux ("יקיצת הציפורים") - היצירה מבוססת כמעט כולה על שירת ציפורים ומסתמכת על אותן ציפורים, שאפשר לשמוע בין שעת חצות לצהרי היום באזור ה[[הרי יורה|יורה]]. מתקופה זו ואילך מיזג מסייאן שירת ציפורים בכל חיבוריו ובאחדות מיצירותיו מופיעות הציפורים הן בשם והן בחומר (לדוגמה, קובץ של שלושה-עשר קטעים לפסנתר בשם "קטלוג הציפורים", שכתיבתו הסתיימה בשנת [[1958]]
ו-La fauvette des jardins משנת 1971) יצירות אלה, שאין לראות בהן בשום פנים תעתיק פשוט לתווים של שירת ציפורים, הן פואמות סימפוניות, המשרות על המאזין את אווירת המקום. [[פול גריפיתס]] מציין, שמסייאן עלה ברגישות ומודעות לצפרות על כל מוזיקאי שקדם לו וכמשקיף מוזיקלי ומתעד שירת ציפורים עלה כל [[צפרות|צפר]] שקדם לו.
 
אשתו הראשונה של מסייאן מתה בשנת 1959 לאחר מחלתה הממושכת ובשנת 1961 נשא מסייאן לאישה את איבון לוריו. הוא החל להרבות במסעות, הן לאירועים מוזיקליים והן לשם חיפוש ותיעוד של שירת ציפורים אקזוטיות יותר. לוריו סייעה לעתים קרובות לבעלה בחקר שירת הציפורים, שאותה היה רושם בתווים בו במקום, בכך שפסעה לצדו והקליטה את הצלילים לבדיקה בהמשך. בשנת 1962 הביאוהו מסעותיו ל[[יפן]], שם קיבל השראה ממוזיקת גאגאקו ומ[[נו (תיאטרון)|תיאטרון נו]] לחיבור "רישומים יפניים" לתזמורת, Sept haïkaï המכילים חיקויים מסוגננים לכלי נגינה יפניים מסורתיים.
[[תמונהקובץ:Sylvia_borin.jpg|ממוזער|שמאל|200px| [[סבכי אפור]] נתן את השם והרבה מן החומר ל ''La fauvette des jardins'' של מסייאן.]]
[[פייר בולז]] היה בין המוזיקאים שעודדו את ביצוע המוזיקה של מסייאן, שהמוניטין שלו הלכו וגדלו. בשנת 1966 התמנה רשמית לפרופסור ל[[הלחנה|קומפוזיציה]] בקונסרבטואר של פריז (משרה שלמעשה החזיק בה מזה שנים). בשנים הבאות קיבל אותות כבוד ופרסים שונים.
 
יצירת הענק של מסייאן, La Transfiguration de Notre-Seigneur Jésus-Christ ("השתנות אדוננו ישו הנוצרי") העסיקה אותו משנת 1965 עד 1969. לביצוע יצירה זו נדרשו [[מקהלה]] בת 100 זמרים בעשרה קולות נפרדים, שבעה כלי סולו ותזמורת גדולה. ארבעה-עשר פרקיה עוסקים בהרהורים על השתנות [[ישו]] לאחר צליבתו. זמן קצר אחר כך קיבל מסייאן הזמנה מן ה[[אמריקה|אמריקאית]] אליס טולי ליצירה, שתחגוג מאתיים שנה להצהרת העצמאות של [[ארצות הברית]]. הוא הסדיר ביקור בארצות הברית באביב 1972 ושאב השראה מקניון ברייס ב[[יוטה]], שם תיעד את התרשמויותיו מן הצבעים והציפורים הייחודיים לקניון. התוצאה הייתה היצירה התזמורתית בת עשרת הפרקיםDes Canyons aux étoiles ("קניון הכוכבים"), אשר בוצעה לראשונה ב[[ניו יורק]] בשנת 1974.
 
בשנת 1975 החל מסייאן בכתיבת ה[[אופרה]] Saint-François d'Assise ("פרנציסקוס הקדוש מאסיזי") לפי הזמנת האופרה של פריז. כתיבת האופרה הייתה מבצע אינטנסיבי, שכלל גם כתיבת [[ליברית]] והעסיק אותו עד 1979. התזמור נמשך משנת 1979 עד 1983. היצירה, שמסייאן העדיף לכנותה "מחזה ראווה" ולא אופרה, בוצעה לראשונה בשנת 1983. בין פרשני המוזיקה היו שסברו, במועד הצגת הבכורה של האופרה, כי זה יהיה נאום הפרידה שלו, והיו זמנים שמסייאן עצמו חשב כך, אך הוא המשיך להלחין והוציא מתחת ידו קובץ חשוב של יצירות ל[[עוגב]], Livre du Saint Sacrement ("ספר סעודת הקודש"), בשנת 1984 ועוד קטעי ציפורים לפסנתר סולו וקטעים לפסנתר ותזמורת.
 
מסייאן פרש מן ההוראה בקונסרבטואר בקיץ 1978. ניתוח מנע את השתתפותו באירועים לכבוד יום הולדתו השבעים, אך בשנת 1988 חגגו את יום הולדתו השמונים ברחבי העולם, בין השאר בביצוע "פרנציסקוס הקדוש" במלואה ב[[רויאל פסטיבל הול]] ב[[לונדון]], בנוכחות המלחין, ובהוצאת אוסף בן שבעה-עשר תקליטורים של יצירות מסייאן, ביניהן הקלטות של לוריו ותקליטור של שיחת המלחין עם קלוד סמואל.
 
יצירתו האחרונה של מסייאן נכתבה להזמנה מן [[הפילהרמונית של ניו יורק]]. על אף הכאבים שייסרו אותו לקראת סופו וחייבו ניתוח גב חוזר, הצליח להשלים את Eclairs sur l'au delà , שבוצעה לראשונה שישה חודשים לאחר מות המלחין. מסייאן גם עמד בחיבור [[קונצ'רטו]] לארבעה נגנים, שרחש להם הכרת תודה מיוחדת, איבון לוריו, ה[[צ'לן]] [[מסטיסלב רוסטרופוביץ']], ה[[אבוב|אבובן]]ן [[היינץ הוליגר]] והחלילנית [[קתרין קנטין]]. יצירה זו הייתה גמורה, בחלקה הגדול, בעת מותו של מסייאן ואיבון לוריו לקחה על עצמה את תזמור הפרק האחרון בעזרת ג'ורג' בנג'מין.
 
==הערות שוליים==
287,362

עריכות