יהדות אורתודוקסית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה. אני לא בטוח שבליטא ובפולין ראו בו את הרב הבולט ביותר. |
באמת ניסוח מוגזם |
||
שורה 35:
רק המניין קצר הימים שהנהיג יעקובסון בברלין, ובעיקר [[ההיכל בהמבורג]], בית-הכנסת הרפורמי הראשון שנבנה על ידי תומכיו ב-1818, היו אלה שעוררו התנגדות נרחבת מצד השמרנים. שינוי חלקים מנוסח התפילה שעסקו בציפייה למשיח ולחידוש עבודת הקרבנות היו כבר הצהרה אידאולוגית משמעותית, ולא עניין חיצוני. כשפילגה המחלוקת סביב ההיכל את הקהילה בהמבורג, קרא הבד"ץ המקומי לסיוע מבחוץ. בקובץ "אלה דברי הברית", עשרים ושניים רבנים מרחבי אירופה אסרו להתפלל בהיכל וגינו את מארגניו ככופרים. בעוד [[שמואל פיינר]] ראה כבר את דרשת החרם של הרב [[דוד טביל הורוכוב]] נגד וייזל ב-1782 כטקסט האורתודוקסי הראשון,{{הערה|1=שלמון, רביצקי, פרזיגר. עמ' 84.}} היסטוריונים כמשה סאמט ומיכאל סילבר הצביעו על המאבק בהמבורג כרגע המכונן בו היא הופיעה ככח מאורגן.{{הערה|שם=סילבר|מיכאל ק. סילבר, [http://www.yivoencyclopedia.org/article.aspx/Orthodoxy Orthodoxy], אנציקלופדיה יוו"א.}}
הדמות המשפיעה ביותר על האורתודוקסיה המוקדמת הייתה הרב משה שרייבר מ[[פרשבורג]] שב[[ממלכת הונגריה|הונגריה]], [[החת"ם סופר]], ששלוש מאגרותיו הופיעו ב'אלה דברי הברית.' כ"ץ ראה בו את הרב הראשון שהפנים במלואם את תנאי העידן החדש. מה שנותר מכוחו הפוליטי כ[[מרא דאתרא]] עמד להיעלם, והוא איבד את יכולתו לכפות שמירת מצוות; {{ציטוטון|קיום ההלכה הפך לשאלה של קבלת תוקפה, ותוקף זה בדיוק נשלל עתה על ידי העוברים עליה.}} פסיקותיו כנגד אלה חדלו מלהיות ויכוח הלכתי טהור, והחלטותיו שיקפו את תפישתו שלפיה הם עוקבים בדריכות אחרי כל התרופפות. הוא כתב כי הוא מסרב להתדיין עם הרבנים שתמכו ברפורמה, דוגמת [[אהרן חורין]]: "אין בדעתי מטה כלל להדפיס בזה שום ק' (קונטרס) כי גם המה ידפיסו כהנה וכהנה... ויהי' המכריעים בין ב' הספרים יושבי שערי [[בית קפה|בתי משתאות הקאפ"ע]]."{{הערה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=791&st=&pgnum=54&hilite= שו"ת חת"ם סופר, חלק ו', תשובה פה].}} על אף שבעצמו היה חדשן ומקל בענייני הכלל, חרץ כי בתחומי המחלוקת יש להקשיח את הפסיקה, ואף יצא נגד מי שנקטו בעמדות מתונות בסוגיות אלה. החת"ס העניק ל[[שולחן ערוך]] ובעיקר [[המפה|להגהות הרמ"א]] עליו מעמד קנוני ומרכזי מעל לכל מה שהיה להם בעבר, ויחס זה היה אחת ממהשפעות המתמשכות של הנהגתו: בכתביו ציין כי הוא "מתירא לצאת חוץ לגדר הרמ"א אפי' כחוט השערה והיא תהלתי ותפארתי". עוד פסק כי "[[חדש אסור מן התורה]]" וביצר את המקובל באמצעות הקביעה שכל [[מנהג (יהדות)|מנהג]] שישראל נהגו בו הוא בחזקת [[נדר]], ומכאן שאסור לבטלו. כבר ב-1799, במחלוקת על כשרות ה[[שטירל]], התריע מלעבור אפילו על "מנהג בורים" שהתקבע רק בגלל חששות ההמון הלא-מלומד. בשאלת המבורג, בעוד ש[[מהר"ם בנט]] נימק את התנגדותו לאמירת תפילות בגרמנית בטעמים סבוכים, אסר זאת החת"ס באופן גורף עם יתר חידושי ההיכל מסיבות עקרוניות. עוד סבר כי על נאמני הדת להתרחק מהציבור היהודי המודרני, שעדיין היה מיעוט, ולהתבודד מהעולם החיצון. השקפתו הופצה בהונגריה על ידי תלמידיו והפכה לסממן מרכזי של האורתודוקסים בממלכה. הוא ניצב בעמדה נוחה להנהיג את המאבק השמרני: ארצו שכנה בקצהו הנחשל של מרחב האמנציפציה. מעמדו בקרב פרנסי עירו היה איתן, בניגוד לרבנים אחרים מהדור הישן, אם כי גם הוא נאלץ להתפשר עם שוחרי המודרנה. כמו כן, נמנע מלצאת נגד [[תנועת החסידות]] בארצו על אף הסתייגותו ממנה.
* David Harry Ellenson, '''After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity''', Hebrew Union College Press, 2004. (להלן: '''אלנסון'''). עמ' 66-69.
* סמט, עמ' 19, 272, 303, 313-314; '''[http://www.jstor.org/stable/23529237 החת"ם סופר — המסורת וההלכה]''', דברי [[הקונגרס העולמי למדעי היהדות]], כרך ט', תשמ"ה.
| |||