קרינת אלפא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 36:
 
==הגילוי והשימוש==
בשנים 1899 ו1900ו-1900, הפיזיקאי ארנסט רתרפורד (שעבד ב[[אוניברסיטת מקגיל|אוניברסיטת מקגוויל במונטריאול]], קנדה), ופול ווילארד (שעבד בפריז), הצליחו להפריד את הקרינות ל-3 סוגים: קרינת אלפא, [[קרינת בטא|בטא]], וגמא. הם עשו זאת בעזרת בדיקת השפעת [[שדה מגנטי|השדה המגנטי]] על כל קרינה. קרני האלפא זוהו על ידי רתרפורד כקרניים הכי פחות חודרניות.
 
העבודה של רתרפורד כללה גם את מדידת מסת חלקיקי האלפא. התוצאה גרמה לו לחשוב שחלקיקי האלפא היו יוני הליום טעונים במטען חיובי. ב-1907, ארנסט רתרפורד ותומס רוידס הוכיחו לבסוף כי חלקיקי האלפא היו ככל הנראה יוני הליום. על מנת להוכיח זאת הם איפשרו לחלקיקי אלפא לחדור באמצעות צינור דרך קיר זכוכית דק מאוד וכך שיערו שאם חלקיקי האלפא הם אכן חלקיקי הליום, מספר גדול של יוני הליום יישארו בתוך הצינור. לאחר מכן, הם יצרו שדה חשמלי בתוך הצינור, שגרם לזרם אלקטרונים להשתחרר מאטומי הגז. מחקר עכשווי על הספקטרום של הגז שהתקבל הראה כי חלקיקי האלפא שהיו בתוך הצינור למעשה היו חלקיקי הליום, וכך למעשה הוכיחו שחלקיקי האלפא הם סוג של יוני [[הליום]].