זבוב הפירות הים תיכוני – הבדלי גרסאות

זבוב הפירות חש בעזרת כימורצפטורים המצויים ברגליו הקדמיות ובגפי פיו.  זוג רגליו הקדמיות חשות את הסוכר שבמקור המזון, מתבצע שיקול אנרגטי ובהתאם לכך הזבוב מגיב. רגלי הזבוב בנויות מסגמנטים שונים, הסגמנט האחרון נקרא הטרסום ((Tarsum) וצומחים ממנו סדרות של שיערות ( tarsal hair). בבסיס השערה יש מספר נוירונים - תאי חוש, בעלי דנדריט (אמצעי הקלט של תא העצב) שנכנס לשערה ואקסון שיוצא מהשערה, מתלכד עם אקסונים דומים ויוצר עצב שמגיע לגנגליונים. בשערות אלה יש 5 תאי רצפטור שונים, כל אחד סלקטיבי ביותר: רצפטור לסוכר, רצפטור למים, מכנו-רצפטור ושני רצפטורים למלחים. כאשר רצפטורי הסוכר יחושו בריכוז מספק של סוכר הם ישלחו אימפולסים שיביאו לשחרור של פעילות התנהגותית (הורדת החדק). פעילות השדר מרצפטור הסוכר תלויה גם בזמן שעבר מאז הארוחה האחרונה. רמת הסף להורדת החדק יורדת ככל שהזמן עולה.

הורדת החדק (proboscis) משמעה להוריד אותו לאותו הגובה של הרגליים. החדק בנוי גם הוא מסגמנטים שנכנסים אחד לשני (כך שאפשר להאריכו). בקצה החדק יש פתח שמהווה את פה השאיבה והוא נקרא  labellum. השערות שעל רגליו הקידמיות, טועמות את הנוזל ובמידה ויש מספיק סוכר ומעט מלח החדק ירד, יפתחו אונות החדק ותתבצע בקרה נוספת ע"י חשיפת האנדו-פסאודו- טראכיאל רצפטורז למקור המזון. רק לאחר מכן תחל שאיבת הנוזל באמצעות מנגנון בבסיס החדק שנקרא cibarial pump ומעביר את הנוזל אל תוך חלל הבטן. [[קטגוריה:זבוביים]]