היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 18:
השלטונות פגעו בזכויות היהודים: נאסר עליהם לשאת נשק, נאסרה החזקת בולי [[קרן קיימת לישראל|הקרן הקיימת]], וכתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. שיאה של ההתעמרות הייתה הדרישה מחסרי הנתינות ל[[התעתמנות]], וכפועל יוצא, גיוס ל[[צבא האימפריה העות'מאנית|צבא הטורקי]]) של אלה בגיל הגיוס. אלה מבין חסרי הנתינות שסירבו להתעתמן נדרשו לעזוב את הארץ.
 
הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. בדצמבר [[1914]] התחולל [[גירוש יפו (1914)|גירוש יפו]], בו אספו הטורקים אנשים שהסתובבו ברחובות [[תל אביב]] ו[[יפו]] והעבירו אותם בכפייה באניה ל[[מצרים]]. ב-[[1917]] הטורקים ביצעו את [[גירוש תל אביב]] של יהודים תושבי תל אביב ויפו, והחלו בתוכניות לגירוש היהודים תושבי ירושלים, וה[[מושבות]].{{הערה|[[בן ציון דינור]] (עורך), '''ספר תולדות ההגנה''', א, תל אביב: [[הוצאת מערכות]], תשט"ו-1955, עמ' 331.}} בין השאר, עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ שכן, הטורקים חששו שהיהודים יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ. הם גם פעלו לגירוש אישים - [[דוד בן-גוריון]] ו[[יצחק בן-צבי]] גורשו מחוץ לגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. [[מניה שוחט|מניה]] ו[[ישראל שוחט]], מראשי "[[השומר]]", גורשו לפנים טורקיה.
 
היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. [[דוד בן-גוריון]], מנהיג במפלגת הפועלים "[[פועלי ציון]]", אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות" - גדודי עבודה שבהם עסקו בעבודות שירות קשות, שהורגשו כמשפילות. בסוף המלחמה היה היישוב היהודי בשפל המדרגה. לפי האומדנים המקובלים, מספרו ירד מ-84,000 ל-56,000, והוא סבל מקשיים כלכליים ניכרים.