שמואל יוסף פין – הבדלי גרסאות

ב-[[1838]] החל לשמש כ[[מורה פרטי]] בביתו של גביר משכיל בווילנה, והתיידד עם שאר משכילי וילנה, ובראשם [[מרדכי אהרון גינצבורג]] ו[[אד"ם הכהן]]. כשאר המשכילים בתקופה זו ראה עצמו כחלוץ וקרא לתקן את פגמי החברה המסורתית היהודית על ידי היפתחות לתרבות המודרנית, לחינוך מתוקן ולהשתלבות אזרחית באימפריה הרוסית. ב-1841 מונה למורה לעברית ולתנ"ך בבית הספר היהודי המודרני הראשון בווילנה. באותה שנה ניסה לייסד כתב עת של המשכילים בשם "פרחי צפון", ובו מאמרים פובליציסטיים ומחקרים, אך כתב העת לא החזיק מעמד (שני כרכים יצאו ב-[[1841]] וב-[[1844]], וכרך שלישי הוכן ב-[[1846]] ולא יצא לאור). בפרשת "ההשכלה מטעם", הרפורמות שהציעו שלטונות האימפריה בחינוך היהודי, תמך בעמדת הממשלה ואף תרגם לעברית - אם כי בעילום שמו - את "מגיד ישועה", החוברת שבה הציג [[מקס ליליינטל]] את הצעותיו. ב-1846 היה מן הפעילים המרכזיים בביקורו של [[משה מונטיפיורי]] בוילנה, ואף תרגם לעברית את דרשתו של מזכירו של מונטיפיורי, [[אליעזר הלוי]], בשם "[http://www.hebrewbooks.org/34025 משא אליעזר]". באותה שנה נשא אישה שנייה, ואף היא מתה לאחר כשנתיים.

[[תמונה:Fuenn Kirya Neemana.jpg|שמאל|ממוזער|300px|"קריה נאמנה", וילנה תר"ך (1860)]]

 

 

בעקבות עומס עבודה וקשיים כלכליים שינה פין ב-[[1870]] את אופיו של "הכרמל" והפך אותו משבועון לירחון. כתב העת התמקד כעת יותר במחקר ובחכמת ישראל, ופורסמו בו בין השאר מאמרים של [[שלמה בובר]], [[אד"ם הכהן]], [[חיים זליג סלונימסקי]], [[משה שטיינשניידר]] ושל פין עצמו. כשכתב [[פרץ סמולנסקין]] ביקורת חריפה על [[משה מנדלסון]], "אבי תנועת ההשכלה", יצא פין במאמר להגנת מנדלסון. לקראת סוף שנות השבעים עבר מוקד הדיון בשאלות השעה לכתבי עת אחרים, בעיקר "[[השחר]]" ו"[[המליץ]]", ובסופו של דבר סגר פין את "הכרמל" ב-1880. במקביל הוסיף פין לפרסם ספרים ומחקרים בחכמת ישראל, תוך מגמה לתרגם לעברית - ולייבא למזרח אירופה - את חידושי המחקר במדעי היהדות בגרמניה. הוא אף תרגם ועיבד סיפורים היסטוריים שעסקו בעלילות גבורה של שמירה על זהות יהודית, כגון סיפוריהם של [[בוסתנאי בן חנינאי|בוסתנאי]] ושל [[יעקב טיראדו]]. מ-[[1882]] היה אחד התורמים למאסף הספרותי "[[גן פרחים]]" בעריכת [[יהושע מזח]].