הגנת אי-שפיות – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה |
|||
שורה 1:
בשנת 1994 תוקן [[חוק העונשין]] ונחקק סעיף 34ח לפיו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה"{{הערה|חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 34ח (להלן: חוק העונשין).}}.
'''הגנת אי שפיות''' ב[[משפט פלילי|משפט הפלילי]] היא אחת מדרכי ההגנה האפשריות לנאשם בכך שיטען כי אין להטיל עליו [[אשמה]] פלילית בגין הפרת החוק כיוון שהיה בלתי [[שפיות|שפוי]] בעת שביצע את ה[[פשע]] שבו הוא מואשם.
כאשר מתקבלת הגנת אי שפיות, עשוי הנאשם שלא לעמוד לדין או שלא להיענש, אלא להישלח לטיפול נפשי באשפוז או לטיפול מרפאתי. אף על פי שכיום יתכן שהוא כשיר לעמוד לדין, נקודת הזמן העומדת לבחינה היא שעת ביצוע המעשה הפלילי. זאת משום שבבסיס הדין הפלילי צריכה לעמוד בחירתו של אדם אם לבצע מעשה או אם לאו{{הערה|חוק העונשין, ס"ח 19.}}. אם אדם פועל מתוך דחף לאו בר כיבוש- הרי שלא הייתה לו בחירה ולכן לא ראוי שנטיל עליו אחריות פלילית. ואולם, בכל מקרה אין מדובר בזיכוי הנאשם אלא בהכרזה עליו כ"לאו בר עונשין"{{הערה|ע"פ 2947/00 '''ברוכים נ' מדינת ישראל''', פ"ד נז (6) 625 (2000).}}.
[[חוק טיפול בחולי נפש]]{{הערה|חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: חוק לטיפול בחולי נפש).}} מסדיר את תנאי האשפוז הפלילי של נאשמים שנקבע לגביהם שאינם יכולים לעמוד לדין. משך האשפוז הפלילי לא יעלה על עונש העבירה המקסימלי{{הערה|אורי שטרוזמן "כליאת שווא של מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש" '''הסניגור, סקירות מקצועיות''' 179, 4, 2012.}}.
אם תמה תקופת האשפוז הפלילי, מבלי שהשתקם המטופל, יש להעבירו לאשפוז אזרחי, ממנו קל יותר להשתחרר. באשפוז אזרחי, אחת לחצי שנה תבחן וועדה האם יש להשאיר את המטופל באשפוז.
הגנת אי השפיות קיימת במשפט הפלילי של רוב מדינות העולם המכבדות [[זכויות אדם]] ושבהן [[שלטון החוק|שלטון חוק]], אולם מידת השימוש בהגנה זו שונה ממדינה למדינה.
=== היסטוריה של הסעיף ===
בסעיף הישן, הוחל הסייג רק במקרים של חלל תודעתי- בהם הנאשם אינו מודע למעשיו.
הסעיף כיום מכיר בשתי חלופות- פגיעה ביכולת הקוגניטיבית-הכרתית להבין את המעשה, יחד עם פגיעה ביכולת הרצונית להלחם בדחף פנימי ולכבוש אותו{{הערה|ע"פ 8220/02 '''ברוכים נ' מדינת ישראל''', פ"ד נ (5) 724 (2004).}}.
הרחבה זו של הסייג נעשתה ערב התיקון באמצעות פרשנות השופטים הפוסקים{{הערה|משה אדד, חנה חימי "שפיות ואי שפיות- בראי הפסיקה בארץ" '''צוהר לבית הסוהר''' 49, 13, 2010.}}. לכן, בשל יישובו של השינוי עם המצב הקודם לו, סייג זה נמנה בין הסעיפים הבודדים שנכנסו לתוקף מיד עם פרסום התיקון, ולא לאחר שנה מיום הפרסום כשאר הסעיפים{{הערה|חוק העונשין, תיקון ביניים, ס"ח 13(1).}}.
=== נטל ההוכחה בסייג ===
[[נטל ההוכחה]] בסייגים הוא לפי סעיף 34ה: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית"{{הערה|חוק העונשין, ס"ח 34ה.}}.
כל אדם חזקה עליו שהיה שפוי בעת ביצוע העבירה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בעבר, נאשם שרצה להינות מהסייג היה צריך להוכיח במאזן הסתברויות ואילו כיום עליו לעורר ספק סביר בלבד על מנת להעביר את נטל ההוכחה לתביעה{{הערה|חוק העונשין, ס"ח 34כב(ב).}}.
=== מהי מחלת נפש לצורך הסייג? ===
[[חוק העונשין]], והסייג בפרט, אינו מגדיר מהי מחלת נפש. גם בחוק לטיפול בחולי נפש אין הגדרה. אם כן, קיומה של מחלת נפש לצורך החלת הסייג תקבע על ידי בית המשפט כפי שמגדיר הסייג. ביכולתו של בית המשפט להיעזר בחוות דעת מומחים ולהתעדכן בשינויים בעולם הפסיכיאטריה ובריאות הנפש, אולם הסמכות נתונה בידי בית המשפט{{הערה|ע"פ 5266/05 '''זלנצקי נ' מדינת ישראל''' (פורסם בנבו 22.2.07).}}.
בעבירת הרצח, בה אין לשופט שיקול דעת במתן העונש{{הערה|חוק העונשין, ס"ח 300}}, בולט הקושי בהיעדרה של הגדרה מפורשת למהי מחלת נפש. בכל עבירה אחרת, בה יכול בית המשפט להפעיל שיקול דעת במתן העונש, ניתן להרשיע באחריות מופחתת, תוך התחשבות בנסיבות המעשה שאינן עולות כדי מחלת נפש, וכך לתת עונש קל יותר{{הערה|חוק העונשין, ס"ח 300א}}.
==לקריאה נוספת==
| |||