שילוח הקן – הבדלי גרסאות

[[יהדות|ביהדות]], '''שילוח הקן''' היא [[מצווה]] מן [[התורה]], הנוגעת לדרך בה יש לנהוג כאשר נתקלים ב[[קן]] [[ציפור|ציפורים]]ים. ובמסגרתה, אין לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביציםה[[ביצה (מזון)|ביצים]] או הגוזליםה[[גוזל|גוזלים]].

"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו". ומסבירה ה[[גמרא]]:{{הערה|[[מסכת ברכות]], דף לג, עמוד ב.}} "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות"{{הערה|לפי דעה אחרת שם, הטעם שמשתקים אותו, הוא בגלל ש"מטיל קנאה במעשה בראשית".}}.

[[הרמב"ם]] ב[[פירוש המשנה להרמב"ם|פירוש המשנה]] כותב : "משתקין אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצווה, בחמלת [[הקב"ה]] על העוף, ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצווה מקובלת אין לה טעם"...

הרמב"ם בספרו [[מורה נבוכים]]{{הערה|חלק שלישי, פרק מח.}} כותב כי יש טעם למצווה, הרמב"ם מסביר כי ישנה [[מחלוקת]] האם למצוות יש סיבה ותועלת או שהמצוות הם תוצאת הרצון האלוהי בלבד{{הערה|שם, פרק כו.}}, לפי הרמב"ם, המשנה בברכות היא כדברי הדעה השנייה שאין למצוות טעם כלל, אומנם, קובע הרמב"ם כי הדעה הראשונה היא הנכונה והיא דעת "כולנו, ההמון והסגולות", ואכן סובר הרמב"ם כי טעם מצוות שילוח הקן היא [[רחמים]] על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים". כדברי הרמב"ם יש ב[[מדרש]]:{{הערה|[[דברים רבה]], פרשה ו' פסקה א'.}} "כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה...וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות...שנאמר, כי יקרא קן צפור לפניך" .

לפי [[ספר החינוך|החינוך]]{{הערה|מצווה תקמה.}}, מטרת המצווה היא אכן הרחמנות על בעלי החיים, ואין המשנה המוזכרת מתכוונת לשלול זאת, לפי החינוך, כוונת הגמרא "שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות" היא, שאין הרחמנות שלנו שהיא בטבענו, כרחמנות של הבורא-שהיא אינה מחויבת המציאות אלא "גזירה" שלו, כלומר, שכך חייבה חכמתו - להיות רחמן,. בנוסף, כותב החינוך שהמצווה באה להזכיר לאדם שהבורא [[השגחה|משגיח]] על העולם ועל בעלי החיים שבו, וכך ידע האדם שאלוהים משגיח אף על דרכיו שלו.

הרמב"ם מוסיף תועלת נוספת למצווה,: שכאשר האדם לא יוכל לקחת את האם, לעתים יעזוב אף את הבנים ש"על הרוב אינם ראויים לאכילה", וכך יינצל הקן כולו,. ה[[רלב"ג]]{{הערה|בפירושו ל[[ספר דברים]], פרק כב, פסוק ז.}} מסביר, שאסור לפגוע בקן הציפורים לפני שישלים הקן את מטרתו בטבע שהיא, גידול האם את בניה{{הערה|גם ה[[יצחק אברבנאל|אברבנאל]] כותב טעם זה, אך לשיטתו עיקר העניין הוא, לא לפגוע באמא -שהאברבנאל משווה לעץ העושה פרי, שאסור לפגוע בו כדי שימשיך לתת פריו, גם כאן אין לפגוע באמא, ולכן אף אם בסופו של דבר כן יפגע בגוזלים, עדיין תכלית המצווה הושלמה.}}.

לפי [[הרמב"ן]]{{הערה|בפירושו ל[[ספר דברים]], פרק כב פסוק ו-ז.}} תועלת המצווה היא להרגיל את האדם במידת הרחמנות, אין פירוש הדבר שהתורה ריחמה על הציפור (כדעת הרמב"ם),: אם הקב"ה מרחם על בעלי החיים (כלומר, כאשר אנו צריכים אותם לצרכנו), הוא היה אוסר את השחיטהה[[שחיטה]], אלא הסיבהוודאי היאמטרת כדיהמצווה היא לחנך את האדם שלא יתאכזר "וללמד אותנו המדות הטובות", כי כאשר האדם יתנהג ברחמים לבעלי החיים, הוא ינהג כך גם בחייו האישיים{{הערה|[[יצחק עראמה]] מעיר שלדעתו אף כוונת הרמב"ם היא לתועלת זו.}}.

דעת הרמב"ן היא כי זו כוונת הגמרא בפירושבפירושה את המשנה בברכות : "שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינם אלא גזרות" - כלומר, גזרות כדי ללמד את האדם המידות הטובות, ולא רחמים - על בעלי החיים בעצמותם{{הערה|וכן ראו ב[[מנחם המאירי|מאירי]], [[מסכת ברכות]], דף לג, עמוד ב.}}.

ה[[אבן עזרא]], ה[[חזקוני]] ו[[הרשב"ם]]{{הערה|בפירושם לספרל[[ספר דברים]], שם.}}, מדגישים בטעם המצווה את "האכזריות והרעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד",{{הערה|אם כי ה[[רשב"ם]] מסייג טעם זה "לתשובת [[מינות (יהדות)|המינים]]".}}.

ה[[עובדיה ספורנו|ספורנו]]{{הערה|בפירושו שם.}} כותב כי טעם המצווה הוא [[גמילות חסדים]] עם ה[[עני|עניים]], שמתפרנסים מעופות השדה שהם [[הפקר]], ולכןולכך בא הציווי, כדי שיהיה גם להם מהיכן לאכול.

סברת [[הנצי"ב]] בטעם המצווה היא, כי זהו "שילום גמול הרחמים", הרי האם יכלה לברוח מהציידמה[[צייד]], ונלכדה בגלל רחמיה על בניה וניסיונה להגן עליהם, וזו אכזריות גדולה אם נשתמש במידת הרחמים של הציפור נגדה{{הערה|ובדומה לנצי"ב, אומר ה[[רלב"ג]] כי אסור לאדם לצוד ציפור על ידי הדבר שאמור דווקא לגרום למינה לגדול, והוא הרחמים שלה על בניה לגדלם ולשומרם.}}. [[שד"ל]] מסכים לטעם זה ומוסיף שעל ידי שנמנע מלצוד את האם "יקבע בלבותינו כי לא ייצא מצדקה הפסד", לפי שד"ל, חוץ מהרחמים על האם, ישנה תועלת לאדם שיראהבמצווה זו כשיראה את גדולת מידת החמלה בעיני הבורא.

טעם אחר למצווה מביא ר' [[יוסף אבן כספי]]{{הערה|בספרו על התורה "משנת כסף", [[נחמה ליבוביץ]] מביאה את פירושו בספרה "עיונים בספר דברים", עמוד 211.}}, דעת האבן כספי היא שבמצווה זו רצה הבורא ללמד את האדם [[ענווה]]. האדם על אף מעלותיו הוא "גשמי", ממש כמו החיה[[חי]], הצומחה[[צומח]], והדומם, ולכן התורה רוצה "בעיקר הכוונה, שלא נאכל בשר כי יספיקו לנו הצמחים", ועל אף שלא אסר את אכילת בעלי החיים לגמרי, רצה הקב"ה להגביל הרבה פעמים את אכילתם כדי ש"יהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמורכ[[חמור]] וכפרדוכ[[פרד]], ככרובכ[[כרוב]] וכרימוןוכ[[רימון]], גם כאבןכ[[אבן]] דומם".

ה[[רש"ר הירש]] רואה במצווה זו דוגמה ליחס של כבוד ל[[אמא]] המטפלת בילדיה, ובמיוחד לאמא היהודיה, המפורסמת במסירותה לצאצאיה, עוד טעמים על דרך הקבלהה[[קבלה]], מביאים הרמב"ן, ה[[יצחק אברבנאל|אברבנאל]], ובעל ה[[יצחק עראמה|עקידת יצחק]]{{הערה|שער 97, מהדורת פרעססבורג, עמוד עט.}}.

על פי [[ספר הזוהר]]{{הערה|[[זוהר חדש]], רות, דף כה, עמוד ב. [[תיקוני זוהרהזוהר]], תקונא שתיתאה, דף כג, עמוד א.}}, שילוח האם הוא מעשה סמלי, הנועד לעורר רחמי שמיים על [[עם ישראל]] על ידי שהציפורכך שכשהציפור מצטערת על שנלקחו אפרוחיה, וקול בכייה מגיע לשמיים, ואז גם ה' נזכר שנלקחו בניו לגלות,.

יש [[מחלוקת]] ב[[פוסק|פוסקים]] בגדר מצווה זו: יש הסוברים שקיימת מצווה לשלח את האם גם כאשר עושה זאת רק לשם קיום המצווה וללא צורך בביצים{{הערה|ראו [[שו"ת]] חוות יאיר, סימן סז, מהדורת לבוב תרנו, עמוד לט.}}, פוסקים אלו מסתמכים בין השאר על הטעם שמביא הזוהר למצווה - העלאת זיכרון ישראל לה', וטעם זה שייך בכל מקרה, ואילו אחרים סוברים שהמצווה נאמרה רק על אדם הזקוק לביצים למטרת אכילה, ושאם ישלח את האם ללא צורך בביצים אף יעבור בכך על איסור [[צער בעלי חיים]]{{הערה|[[שו"ת]] [[חתם סופר]], [[אורח חיים]], ק:'''"ובמקום שנלמד שלא להתאכזר, אדרבא, נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים"'''.}}. [[פסק הלכה|להלכה]] אפשר (אומנם , אין חיוב) לקיים את המצווה גם כשאין צורך בביצים.

מצווה זו קיימת בכל זמן{{הערה|[[החינוך]] מצווה תקמה.}}, אומנם, לפי ה[[קבלה]] אין לקימהלקיימה בימי [[ספירת העומר]] ובשנת [[שמיטה]]{{הערה|הגהות השמש ל[[שלום שרעבי|רש"ש]] שער טו, אות ג.}}.

לפי הרמב"ם יש לשלח את האם על ידי אחיזה ב[[כנף|כנפיה]]{{הערה|[[משנה תורה]], הלכות [[שחיטה]], פרק יג, הלכה ה.}}, להלכה, אפשר להבריחה על ידי הקשה עם [[מקל]].

על פי סיפור המופיע ב[[תלמוד]]{{הערה|[[תלמוד בבלי]], [[מסכת קידושין]], דף לט, עמוד ב.}}, הפך [[אלישע בן אבויה]] ל[[אפיקורס]] לאחר שראה כי ילד, שקיים את רצון אביו, ועלה באמצעות [[סולם (כלי)|סולם]] על עץ במטרה לקיים את מצוות שילוח הקן, נפל ומת. הסתירה בין השכר אותו הבטיחה התורה למקיימי שתי המצוות: שילוח הקן ו[[כיבוד אב ואם]] ("והארכת ימים") לבין מה שקרה בפועל, גרמה לאלישע בן אבויה לכפור בתורה. בהמשך, הסוגיא מעירה שהוא טעה בפירוש המילים "והארכת ימים" - שלפי ר' יעקב מדברות על החיים ב[[עולם הבא]].