ד'ימי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: על ידי |
Setareh1990 (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 12:
בפועל הייתה שונות רבה ברמת אכיפת חוזה עומר לאורך ההיסטוריה המוסלמית. שליטים מוסלמים הנהיגו מדיניות שונה בהתאם לצרכיהם והשקפתם. היו שליטים שהפרו את חוזה עומר לרעה ורדפו באלימות דִ'מים, היו שליטים שאכפו את מגבלות חוזה עומר באדיקות והיו שליטים שהקלו עם הדִ'מים ונמנעו מלאכוף חלק מההגבלות עליהם. ה[[אפליה]] הדתית (אך לא [[גזענות|גזעית]]) העומדת בבסיס הדִ'מי עודדה קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת ה[[ג'יהאד|גִ'האד]] (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר [[כיבוש]] טריטוריות שהוגדרו על פי [[חלוקת העולם על פי האסלאם]] כ[[חלוקת העולם על פי האסלאם#דאר אל-חרב|דָארֻ אלְ-חָרְבּ]], התאסלמות של אוכלוסיית השטח הכבוש היא עניין של זמן, משום הכלתה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן אין צורך בהקצאת משאבים רבים לשעבוד או התאסלמות בכפייה.
מעמד הדִ'מי התבלט ב[[ארץ ישראל]] בתקופת השלטון ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]]. כשבעולם המוסלמי יהודים ונוצרים "ירדו כרוכים יחדיו" וזכו להתייחסות משותפת בדין כבני חסות. כמו גם לרוב להתייחסות משותפת בפולמוסים הדתיים.{{הערה|חוה לצרוס יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.}}
===בעולם הסוני===
שורה 20:
===בעולם השיעי===
{{ראו גם|היהודים תחת האימפריה הספווית}}
השליטים המוסלמים המקומיים היו אחראים על החלת מעמד ודמי החסות במחוזותיהם. כשאם תנאים אלו הותנו והוחלו אז החסות עוברת מהמפר אותן ודמו מותר. אך אם התנאים לא הותנו ובן החסות עובר על אחד מהתנאים המדוברים האחרון יישפט לפי חוקי השריעה ללא איבוד הגנת החסות.{{הערה|ורה באש-מורין, רסאלה-י צואעק אליהוד (מסכת מכת הברק נגד היהודים)- מחמד באקר בן מחמד תקי אלמג'לסי. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 171-182.}}:
====שבסיסם המשפטי מבוסס====
שורה 62:
==רעיון בני החסות==
אבו יוסף אלאצארי בספרו "כתאב אלח'ראג'" כתב כי בני החסות הם בני החסות של הנביא עצמו, ותפקידו של החליף הוא לדאוג לשלומם בהתאם לזכויותיהם תחת תנאי עומר ( שלא ייעשקו, ייפגעו ושלא יגבה מהם מס מעל יכולותיהם ובניגוד למותר). במכתב שהעלה על-פי המסורת [[עומר בן אל-ח'טאב]] לאחד מנציביו [[אבו עוביידה בן ג'ראח|אבו עבדיה]] כתב כי יש להשאיר את האדמות בידי התושבים הכבושים, אלו הנמנים בין עמי הספר, ולתת להם לעבדה. שכן הם בקיאים בעבודות אלו יותר, וכי יש רק לקחת מהם מס כזה שהם יוכלו לשאת בו כשהמס יתחלק בין המוסלמים. הוא מבקש לא לראות בלא-מוסלמים כשלל ולקחת אותם כעבדים, כי במקרה הזה לא יישאר דבר ואיש להרוויח מעמלו למוסלמים בדורות הבאים. ואילו אם ישאירו אותם דורות שלמים המוסלמים ייהנו מעמלם. לאור זאת יש למנוע את לקיחתם כעבדים, את עשיקתם, שדידתם או פגיעה ברכושם. אלא רק לפי המותר, תוך הקפדת השמירה על התנאים שניתנו להם.{{הערה|חוה לצרוס יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.}}
מחמד באקר בן מחמד תקי אלמג'לסי החזיק בדעה כי מעמד החסות נתן ליהודים ולנוצרים את האפשרות לחיות בין מהמוסלמים, ללמוד מהם ולהמיר את עקשנותם הדתית לאסלאם (בדומה לגישה הנוצרית ביזנטית).{{הערה|ורה באש-מורין, רסאלה-י צואעק אליהוד (מסכת מכת הברק נגד היהודים)- מחמד באקר בן מחמד תקי אלמג'לסי. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 171-182.}}
===ד'מים ככופרים===
| |||