הארי הרברט טראסטד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏קישורים חיצוניים: סרטון, הארי הרברט טראסטד, זקן השופטים בארץ ישראל, מבקר בתל אביב. יומני כרמל, נובמבר 1937
אלפי פסקי דין פסק. נושא זה לא היה במחלוקת. הוא בסה"כ אישר פסק דין של המחוזי.
שורה 13:
 
==זקן השופטים==
באוקטובר 1936 נתמנה טראסטד לזקן השופטים בארץ ישראל במקומו של [[מייקל מקדונל]] שסולק מתפקידו. במהלך שתי שנות כהונתו הראשונות קידם השופט טראסטד את מערכת השיפוט ב[[היישוב|יישוב היהודי]], כתוצאה מיוזמתו נפתחו בתי משפט חדשים ב[[תל אביב]], ב[[פתח תקווה]] וברחובות ומונו ארבעה שופטי שלום [[יהודים]], שלושה בתל אביב ואחד ב[[חיפה]].
 
בספטמבר [[1941]] פרש טראסטד מתפקידו ומונה לכהונת שופט במאלאיה (כיום [[מלזיה]]). באוקטובר עזב את ארץ ישראל ויצא בטיסה מנמל התעופה ב[[לוד]] בדרכו למאלאיה.
 
==פסיקתו==
בגישתו השיפוטית, כזקן השופטים, נקט ‫טראסטד‬ בגישה הדומה לזו של זקני השופטים שקדמו לו כדוגמת [[תומאס הייקראפט]] ו[[מייקל מקדונל]]. הוא היה שמרן והסתייג מייבוא כללי המשפט האנגלי ל"ילידים" של ארץ ישראל.
 
שורה 21 ⟵ 24:
פסק דין שזכה להדים רבים הוא פסק הדין שנתן ב-[[27 ביולי]] 1937, בערעור על הרשעתו של ראובן שיינצויט שהואשם ברצח המהנדס יעקב צוואנגר, בפרשה הידועה כ[[פרשת הרצח בחולות תל נוף]], פרשת רצח, [[קונספירציה]] ומשפט סנסציוני שהסעירה את היישוב בארץ ישראל בתקופה שקדמה לפרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], וזכתה להדים גם בעיתונות העולם והונצחה לימים בכתביהם של הסופרים [[אהרון אמיר]] ו[[חנוך ברטוב]].
 
טראסטד ישב בדין במשפטו של [[מרדכי שוורץ]] כדן יחיד, הרשיע את שוורץ וגזר עליו [[עונש מוות]].
ב-[[30 ביולי]] 1937 התקיפה כנופיה ערבית שני יהודים מכרכור, שיצאו לבדוק מכון-מים ליד היישוב. שניהם נורו ונהרגו. השניים היו חבריו של [[מרדכי שוורץ]] ששימש אותה עת שוטר במשטרת המנדט והיה מבין שומרי מחנה הנופש של [[הנציב העליון]] ב[[עתלית]]. יומיים לאחר מכן ב-[[2 בספטמבר]] 1937 ירה מרדכי שוורץ בשוטר ערבי בשם מוסטפא חורי והרגו בתחומי המחנה. הוא הועמד לדין באשמת רצח בבית המשפט לפשעים חמורים, שבו ישב בדין השופט טראסטד כדן יחיד, בהתאם לאותה תקנה שלפיה כבר ישב בדין כדן יחיד במשפטו של שיינצויט.
 
שוורץ הכחיש את המעשה אך הוכח כי הכדורים נורו מרובהו. ב-[[29 בינואר]] [[1938]] הרשיע השופט טראסטד את שוורץ ב[[רצח]], דן אותו ל[[עונש מוות|מוות]] והוא הוצא להורג בתלייה ב-[[16 באוגוסט]] 1938. למחרת הוצאתו להורג נתפרסם בעיתון [[דבר (עיתון)|דבר]] מכתב שכתב לפני מותו ובו אמר בין היתר:
 
::"הנני מבקש מכם לפרסם את השורות הבאות אחרי מותי. בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות עם התלייה שלי. כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אנשים ידועים למעשי פרובוקציות, היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע...את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע של טירוף הדעת שתקף אותי. אני מתחרט על המעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר-הדין ברצון".
 
במהלך שתי שנות כהונתו הראשונות קידם השופט טראסטד את מערכת השיפוט ב[[היישוב|יישוב היהודי]], כתוצאה מיוזמתו נפתחו בתי משפט חדשים ב[[תל אביב]], ב[[פתח תקווה]] וברחובות ומונו ארבעה שופטי שלום [[יהודים]], שלושה בתל אביב ואחד ב[[חיפה]].
 
ערב [[מלחמת העולם השנייה]] הגיעה לארץ ישראל ספינת [[ההעפלה|המעפילים]] [[פאריטה]] שהפליגה ב-[[12 ביולי]] [[1939]] מ[[נמל]] [[קונסטנצה]] שב[[הים השחור|ים השחור]], כשעל סיפונה 857 [[בית"ר]]ים מ[[גרמניה]], [[אוסטריה]], [[פולין]] ומ[[רומניה]]. הספינה אורגנה במסגרת [[עליית אף על פי]] של תנועת [[בית"ר]].
 
לאחר טלטולים בים, במסע שארך 42 יום, ולאחר שנואשו המעפילים מפגישה עם ספינות קלות, שאמורות היו לפוגשם ולהוריד את המעפילים אל החוף, הורו מפקדי הספינה לרב החובל ולדימיר ניקולאייביץ' להשיטה ישירות לחוף [[תל אביב]]. כשהתקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל סירב רב החובל להמשיך מחששו מהבריטים. מפקדי הספינה כלאו אותו בחדרו והשיטו את הספינה בעזרת בוגרי בית הספר הימי של בית"ר. המעפילים הורדו לחוף ב-[[22 באוגוסט]] [[1939]], שבוע ימים לפני פרוץ המלחמה.
 
ממשלת המנדט העמידה את רב החובל ו-15 אנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ב[[יפו]] באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית של 800 איש לארץ ישראל, ובאשמת שהותם של רב החובל ואנשי הצוות עצמם בארץ ישראל ללא היתר. הנאשמים, שהיו מיוצגים על ידי [[עורך דין|עורך הדין]] [[יעקב שמשון שפירא]] לימים שר המשפטים בממשלת [[מדינת ישראל|ישראל]], הודו בפרט האישום השני של שהות בלתי חוקית בארץ ונגזר עליהם בגינו חודש מאסר, בעוד שעל האישום הראשון והעיקרי הם טענו טענת "[[אין להשיב על האשמה]]", מאחר שלדבריהם הם נכלאו בספינה בהיותה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובעת כניסת הספינה בפועל לחופי הארץ, הם כבר סולקו מהובלת הספינה ולא הם שהכניסו את הספינה ונוסעיה לארץ. בית המשפט קיבל את הטיעון וזיכה את הנאשמים מן האישום. התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-[[4 בינואר]] [[1940]] נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשות של טראסטד. השופט טראסטד ושני עמיתיו, לאחר שמיעת טיעוניו של שפירא, החליטו לזכות הנאשמים.
 
בספטמבר [[1941]] פרש טראסטד מתפקידו ומונה לכהונת שופט במאלאיה (כיום [[מלזיה]]). באוקטובר עזב את ארץ ישראל ויצא בטיסה מנמל התעופה ב[[לוד]] בדרכו למאלאיה.
 
==בראש ועדת החקירה על פרעות עדן==