בן-ציון ישראלי – הבדלי גרסאות

כבר ב-[[1924]] הביאה משלחת של מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בראשות [[יוסף וייץ]] חוטרי תמרים מ[[מצרים]] לנטיעה במשקי [[עין חרוד]], [[דגניה א']], [[נהלל]] וכנרת (ריבוי התמרים נעשה על ידי הורדת חוטרים הצומחים מחלקו התחתון של עץ התמר). רוב הנטיעות לא עלו יפה. ב-[[1933]] יצא ישראלי לבדו ל[[עיראק]] על מנת להביא חוטרים, בשליחות [[המשרד הארצישראלי]] בהנהלת [[ארתור רופין]], שתיקצב את המסע ב-17 לירות. מדובר היה במבצע מסוכן וסודי כיוון שהמדינות שמרו על התמרים, שתוצרתם היוותה מרכיב חשוב ב[[כלכלה]] המקומית, כעל אוצר לאומי. החוטרים ננטעו ב"גן רחל" בכנרת (הקיים עד היום וידוע בטיב תמריו). הגן שימש כמשתלה ל"אמהות", חוטרי תמרים, שהופצו בהתיישבות לאורך נהר ה[[ירדן]] עד [[סדום]]. על הצד המדעי של פיתוח ענף התמר הופקד ידידו של ישראלי, חתן [[פרס ישראל]] לחקלאות, [[שמואל סטולר]]. עוד שבע פעמים נסע בן ציון ל[[עיראק]], [[אל עריש]], [[הדלתה של הנילוס]] ו[[איראן|פרס]] על מנת להביא חוטרי תמרים לשתילה, תוך סיכון עצמי. נסיעתו האחרונה לפרס הייתה בשנת [[1953]], שנה לפני מותו.