התאיידות – הבדלי גרסאות

תהליך זה שונה מ[[רתיחה]]. לדוגמה, [[מים]] ב[[לחץ]] של אטמוספירה אחת עוברים ממצב צבירה נוזלי לגזי תוך כדי רתיחה רק ב-100°C, אבל התאיידות מתרחשת (בקצב מסוים, לעתים נמוך מאד) בכל [[טמפרטורה]] שהיא. מולקולות המים נמצאות במצב תמידי של התאיידות וזרמי עיבוי בסמוך לפני המים. מולקולות פני השטח שמקבלות אנרגיה מספיקה תעזובנה את הנוזל ותהפוכנה לאדים. ההתאיידות חיוניתמשפיעה רבות על ל[[אקלים]] [[כדור הארץ]] ולוחיונית ל[[חיים]] על פניו - בזכותההיא נסגרמהווה חלק מ[[מחזור המים]] שבו מי הים מתאיידים והופכים לגשם, וחוזר חלילה. תהליך דומה פועל בחומרים רבים.

כדי שמולקולה תתנתק מהחומר המוצק או הנוזלי שהיא קשורה אליו, צריכה [[תנועה תרמית|התנועה התרמית]] שלה להתגבר על [[מתח פנים|מתח הפנים]] של החומר. כלומר, ה[[אנרגיה קינטית|אנרגיה הקינטית]] של המולקולה צריכה לעלות על פונקציית העבודה ([[אנרגיה]] מינימלית לביצוע עבודה) של כוחות ה[[תאחיזה]]<!--נא לתקן קישור, כנראה שלא מדובר ב"קוהזיה"--> על פני החומר. מאחר שהתנועה התרמית מתגברת עם עליית הטמפרטורה, גובר קצב ההתאיידות גובר בטמפרטורות גבוהות. בהתאם, נוזלים בעלי מתח פנים נמוך מראים התאיידות רבה יותר משל נוזלים בעלי מתח פנים גבוה. התאיידות היא מוגבלת כי רק חלק קטן מהמולקולות נמצאות קרוב לפני השטח, ומתוכן רק אלה שכיוון התנועה התרמית שלהם פונה כלפי חוץ מהחומר יצליחו להמלט ממנו ולהתאדות. כאשר נמלטות מולקולות מהירות, יורדת כמות האנרגיה הקינטית של המולקולות הנותרות, וטמפרטורת הנוזל יורדת מעט. כך למשל פועל מנגנון קירור הגוף על ידי [[הזעה]].

כאשר ההתאיידות מתרחשת ההתאיידות בכלי סגור, מצטברות המולקולות הנמלטות כאדים מעל הנוזל. ככל שמתרבה מספר המולקולות שהפכו לגז, עולה הסיכוי של מולקולות גז לפגוע בפני הנוזל, ובסופו של דבר חוזרות מולקולות רבות חוזרות אל הנוזל, והצפיפות והלחץ בכלי גדלים. כאשר תהליך ההימלטות והחזרה מגיע לאיזון ("[[שיווי משקל כימי|שיווי משקל]]"), נהוג לומר כי הכלי "רווי", ולא יתרחשו שינויים נוספים בלחץ בכלי או בטמפרטורת הנוזל.