בודהיזם טיבטי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Avner-Y (שיחה | תרומות)
מ ←‏קלאסיקה בודהיסטית בישראל: טיפול בניסוח, איות ותחביר.
Avner-Y (שיחה | תרומות)
מ ←‏הלימודים במסגרת המערבית: טיפול בניסוח ואיות.
שורה 111:
הנזירים והנזירות חיו בנפרד במנזרים ומילאו אחר חוקי התנהגות קפדניים; החילוניים חיו חיי משפחה רגילים, עבדו לפרנסתם, וניסו לשלב את לימודי הבודהה עם [[חיי היומיום]] שלהם; והיוגים חיו מחוץ לנורמות החברתיות, לרוב במערות ועם בני/בנות זוג שונים/שונות, והקדישו את חייהם להתפתחות.
 
במדינות המערב אין מנזרים רבים. בעבר חיו הגברים והנשים בנפרד, לא מכיוון שיש בלימודי הבודהה התנגדות להנאות הגוף – אלא מפני שלא ניתן היה לקיים יחסי מין בלי שבעקבותיהם יבואו ילדים, ואלה יצמצמו מאוד את הזמן הדרוש לתרגול. שתי קבוצות, שבעבר היו נפרדות – היוגים והחילוניים – התמזגו במערב זו עם זו. בטיבט נאבקו היוגים נגד הממסדים הנזיריים על החסות והתמיכה של הציבור החילוני שעבד, אףואף היו צריכים לסמן את עצמם בסימני זיהוי, כמו גלימות לבנות ותסרוקות מוזרות, כדי להתבדל מהנזירים לובשי הגלימות האדומות. במערב, מן הסתם, אין הדבר הכרחי. השימוש בעזרים טקסיים אקזוטיים בתרגול פוחתפחת עם התפתחותם של מרכזים בודהיסטיים חילוניים. בתהליך זה, שהחל לפני כשלושה עשורים, נוצרו כמה מאפיינים, המבדילים את מרכזי הבודהיזם הטיבטי במערב מאלה הטיבטיים המסורתיים:
# בדרך כלל הקהילות בעלות אופי וצביון חילוניים.
# הרכב הקהילות: אנשים מערביים.