כולרה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 72:
מגפות הכולרה באירופה במהלך ההיסטוריה נתנו דחיפה עצומה להתפתחות ה[[היגיינה]] הציבורית. לאחר המגפות הגדולות, הותקנו מערכות [[ביוב]] והונהג סינון דרך חול למי השתייה בערים הגדולות, הוכנסו שיפורים בתנאי ה[[מגורים|דיור]], ובייחוד בבניית [[בית שימוש|בתי שימוש]]. הארגון התברואתי המודרני הוא במידה רבה תוצאה של הפחד שעוררו מגפות הכולרה הגדולות במאה ה־19.
 
מערכת סניטארית תקינה (כמו זו שקיימת בארצות מפותחות) היא תנאי הכרחי – ובדרך כלל גם מספיק – למניעת המגפה. היא חסרה עדיין בכמה ערים בהודו ובמזרח הרחוק, ומקרי כולרה מופיעים בהן כמעט מדי שנה. הסגר בזמן מחלה הכרחי, אך אינו מספיק לבדו. [[מרדכי זאב חבקין]] פיתח שיטה של [[חיסון]] על ידי חיידקים ארסיים מומתים. שיטה זו הונהגה בהצלחה רבה בהודו ובאזורי סיכון אחרים, אך השימוש בחיסון זה הופסק לימים עקב יעילות נמוכה. בהודו עדיין נוהגים לחסן המונים בזמן מגפה או בזמן סכנת מגפה, ובייחוד עולי רגל למקומות קדושים. לאחר הזריקה מצב החסינות נמשך כ־3-4כ־3–4 חודשים בלבד, זריקות נוספות נדרשות כל ששה חודשים. ב־[[1995]] פותח חיסון חדש הניתן בשתייה, שהוא יעיל ובעל תופעות לוואי מעטות.
 
גם החלמה מכולרה אינה מבטיחה חסינות מפני מחלה חוזרת. הטיפול המונע הטוב ביותר למחלת הכולרה הוא הקפדה על היגיינה בדגש על נטילת ידיים, הימנעות ממגע עם צואת החולים, מניעת השקיית ירקות במי ביוב וכן טיהור מי השתייה.