ישיבת מרכז הרב – הבדלי גרסאות

לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג ה[[פורים]] [[תשמ"ב]], נותרו בראשות הישיבה הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] והרב [[שאול ישראלי]]. רוב הר"מים פנו אליהם בדרישה למנות את הרב [[צבי טאו]] לראש ישיבה, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך לא נעתרו. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב יעקב שפירא, הרב שלמה שפירא, הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו הרב פילבר, הרב שטיינר והרב מלמד) צידדו במחנהו של הרב שפירא.

 

 

מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בשנת תשנ"ז. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו חששו אז כי להנהלת הישיבה ישנה כוונה להקים [[מכון להכשרת מורים|מכון ללימודי הוראה]] לצד הישיבה - מה שעלול היה בעיניהם לפגוע במרקם המיוחד של אופי הלימוד בישיבה. הקבוצה פרסמה מכתב ובו התנגדות לקישור כלשהו של הישיבה עם מכוני הוראה. הפרשה הביאה לכך שאותם רבנים עזבו את הישיבה והקימו את [[ישיבת הר המור]], שם מכהן הרב [[צבי טאו]] כנשיא הישיבה, והרבנים [[מרדכי שטרנברג]] ו[[עמיאל שטרנברג]], שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים. במכתב שעליו חתמו כמה תלמידי חכמים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא.