אינטגרציה רציפה – הבדלי גרסאות

ב[[הנדסת תוכנה]], '''Continuous integration''', בקיצור([[ראשי תיבות]]: '''CI''' ('''קונטיניוס אינטגריישן'''; בעבריתב[[עברית]]: '''אינטגרציהשילוב/מיזוג רציפהרציף''' או '''אינטגרציהשילוב/מיזוג מתמשכתמתמשך''') היא שיטת עבודה בה כל [[סביבת פיתוח משולבת|סביבות הפיתוח]] עוברות מיזוג עם מוקד מרכזי משותף (ב[[אנגלית]]: repository או mainline באנגלית), כמה פעמים ביום (ראו: [[ניהול גרסאות]]). שיטת עבודה זו התגבשה לראשונה כחלק מ-ממתודולגית [[Extreme Programming]]. המטרה הראשית של CI היא למנוע תקלות [[שילוב מערכות|אינטגרציה]], המכונות לעתים "integration hell" ("גיהנום האינטגרציה"; על משקל [[תקלת תוכנה]] ידועה אחרת בשם [[DLL hell]]).

בנוסף לבדיקות יחידה אוטומטיות, ארגונים אשר עובדים בשיטת ה-CI בדרך כלל משתמשים בשרת הבנייה על מנת ליישם תהליכים ''רציפים'' של [[בקרת איכות]] כללית – יחידות עבודה קטנות המיושמות לעתים קרובות. בנוסף להרצת בדיקות יחידה ובדיקות אינטגרציה, תהליכים כאלה מריצים בדיקות סטטיות ודינמיות נוספות, מודדים את ה[[ביצועי מחשב|ביצועים]], מפיקים [[הנדסת תוכנה#תיעוד|דוקומנטציה]] מ[[קוד מקור|קוד המקור]] ומסייעים בביצוע [[בדיקות תוכנה]] ידניות. המטרה ביישום בקרת איכות רציפה כזאת היא שיפור איכות התוכנה וקיצור זמני האספקה שלה ללקוח (delivery), וזאת באמצעות החלפת השיטה המסורתית של יישום בקרת האיכות ''לאחר'' סיום הפיתוח. זה דומה מאוד לרעיון המקורי של ביצוע אינטגרציות תכופות על מנת להקל על תהליך האינטגרציה, אבל הפעם בהקשר של [[הבטחת איכות]].

במסגרת אותה [[מתודולוגיית פיתוח תוכנה]] נכללת גם שיטת ה-[[continuous delivery]] (אספקה רציפה), אשר מרחיבה את שיטת ה-CI בכך שהיא מוודאת שהתוכנה כפי שהיא נמצאת ב-repository, תמיד נמצאת במצב שניתן לפרוס אותה אצל [[משתמש (מחשביםמחשוב)|משתמשים]], ובכך הופכת את תהליך [[פריסת תוכנה|פריסת התוכנה]] למהיר ביותר.

כאשר [[מתכנת]] X ניגש להכניס שינויים בקוד, הוא מושך עותק של [[קוד מקור|קוד המקור]] העדכני מה-repository אל תחנת העבודה שלו. ככל שעובר הזמן ומפתחים אחרים מגישים את השינויים שהם ביצעו בקוד אל ה-repository, הקוד שנמצא אצל מתכנת X מפסיק בהדרגה לשקף את הקוד שנמצא ב-repository. לא רק שהקוד שנמצא ב-repository עשוי להשתנות, אלא גם יכולים להתווסף קוד, [[ספרייה (תכנות)|ספריות]] ומשאבים אחרים חדשים אשר יוצרים תלויות (dependencies) וקונפליקטים אפשריים.

ככל שעותקשהעותק של הקוד (branch) נשאר checked out זמן רב יותר (נמצא בתחנת עבודה מסוימת מבלי שהוא הוגש חזרה ל-repository ביחד עם השינויים שבוצעו בו, או מבלי שנערכה בדיקה ועדכון אם הוכנסו שינויים בקוד המקור מאז המשיכה האחרונה של הקוד מה-repository), כך עולה הסיכוי להיווצרות קונפליקטים ובעיות אינטגרציה מרובות כאשר ינסו לשלב את הקוד הזה חזרה אל תוך ה-repository. כאשר מתכנת בא להגיש את הקוד שלו ל-repository הוא חייב קודם לעדכן את הקוד שנמצא אצלו כך שישקף את השינויים שבוצעו ב-repository מאז שהוא משך לעצמו עותק של הקוד לאחרונה. ככל שה-repository מכיל שינויים רבים יותר, כך תגדל כמות העבודה שהמתכנת יצטרך לעשות לפני שיוכל להגיש את השינויים שהוא עצמו ביצע.

בסופו של דבר ה-repository יכול להפוך לכל כך שונה מהעותק שנמצא אצל המפתח, עד שיווצר המצב שלעתים מכונה "merge hell" או "integration hell" ("גיהנום המיזוג" או "גיהנום האינטגרציה"), בו הזמן הנדרש לצורך ביצוע אינטגרציה עולה על הזמן שלקח לעשות את השינויים המקוריים. במקרה הגרוע ביותר, יכול להיות שהמפתח יאלץ לזרוק את השינויים שהוא ביצע ולעשות את כל העבודה מחדש.