פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 16 בתים ,  לפני 4 שנים
אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק, תיקון קישור לפירושונים
'''פליישר''' היא מלודרמת מחאה מאת [[יגאל אבן אור]] שהוצגה ב{{ה|תיאטרון הקאמרי}} ב-[[1993]] בבימויו של [[עמית גזית]].
 
ההצגה ייצגה את תיאטרון הקאמרי ב[[פסטיבל]] תיאטרון בינלאומי המתקיים במוסד התרבות ה[[ניו-יורק]]י "BAM" (אקדמיית המוזיקה של ברוקלין).{{הערה|1=[http://www.habama.co.il/Pages/ArtPerson.aspx?PeopleID=1936 עמית גזית] באתר הבמה}}.
 
==העלילה==
ההצגה עוסקת בבני הזוג ברטה ואריה פליישר ([[קצב (מקצוע)|קצב]] ב[[גרמנית]] וב[[יידיש]]), שכשמם כן הוא - עובדים ב[[אטליז]]. העלילה נפתחת בניסיונם של בני הזוג פליישר להתמודד עם המציאות החדשה שנכפית עליהם, עת עוברים [[חרדים]] רבים אל השכונה שבה הם מתגוררים. אמנם, בתחילה, המעבר עורר בבני הזוג כמיהה לשגשוג כלכלי, אך עם הזמן הם העלו חרס בידם. אדרבה - בני העדה החרדית, ובפרט נשותיה, מנהלים מאבק נגד בני הזוג ולא בוחלים בדבר ובכלל זה [[חרם חברתי|חרמות]] על מקור [[שכר|פרנסתם]] היחיד. מפאת מצבם הכלכלי הירוד, שנבע במישרין מההתנכלות לעיל, נדרשים בני הזוג להשיב את בנם המפגר אל ביתם. הקהילה החרדית מוקיעה אותו מתוכם. הבן, שלוימל‘ה, סובל במיוחד מהטרדותיה של בת הרב פוקס, ראש העדה החרדית. הוא [[אונס|אונס]] אותה אפוא ובתום המחזה גם מעלה באש את בית הוריו.
 
מאפייני ה[[מלודרמה]], לרבות מלודרמת מחאה, קשורים להיותה [[ז'אנר]] המציג מציאות דרך פריזמה רגשית, בה את מקומו של הריאליזם מחליפים מלחמות [[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] של טוב מול רע.
במחזה, על תקן הצדיק, מתפקדים הזוג פליישר - מבוגרים [[ניצול שואה|ניצולי שואה]] בעלי אטליז שנלחמים בסביבת המחיה המשתנה שלהם בעקבות מעבר של חרדים ו"התחרדות" השכונה הישנה. כדי לשרוד הם נאלצים להיענות לתכתיבי השכנים החדשים, להשיג [[הכשר]] לאטליז במעט כספם ומנסים למראית עין [[חזרה בתשובה|להתחזק ביהדותם]], אך כל אלא לא מועילים, החרדים לא קונים באטליזם וסופם הוא טראגי בשריפה כאשר החרדים מנצחים במאבק.{{הערה|שם=תיאטרון בחברה|1= פרופ' דן אוריין, "תיאטרון בחברה" (‏[[האוניברסיטה הפתוחה]], 2008‎)
}}.
בהצגה קיימת הפרדה ברורה באפיונן של הדמויות. הדמויות החילוניות (הטובים)– הזוג פליישר, בעלות מטען עבר וזהות ברורה, דוגמה לכך הוא הבעל שלחם ב[[מלחמת העצמאות]] והיותם ניצולי שואה. זהו אפקט שמייצר הזדהות בקהל של מצוקתם וקירבה לדמויות. לעומתם, החרדים (המייצגים את הרעים) הם חסרי זהות ועבר מגיחים לפתע ומתפקדים על תקן האיום הגדול העומד להשתלט וכוחם מייצר [[כעס]] בקהל.
 
הסיום , ובכך כישלונם של הפליישרים, מעורר בקהל זעם וכעס על אי הצדק שהם חוו. מחאתו של יגאל אבן אור נופלת על אוזניים קשובות ופונה לרגש האִיום והחרדה של הקהל החילוני מפני השתלטות החרדים והתגבשותה של "מדינת [[הלכה]]". הקהל החילוני שחש מכופף לתכתיבי הדתיים מוצא דרך של ביטוי בעידוד והסכמה ,אך למרות זאת, כדרכה של המלודרמה, אין היא מעוררת בקהל שאלות ולקיחת אחריות על עתידם, אלא הטלת האשמה על החרדים.{{הערה|שם=תיאטרון בחברה|1=}}.
ההצגה מחזקת דיכוטומיה ברורה ומובהקת ומעודדת את החרפת המצב הקיים, בלי רצון בפיוס. הפחדת הקהל בהתחזקות החרדים המועברת כ[[ספר איוב|בשורת איוב]], מהווה קרקע פורייה לאנטי-דת מחאתי, ומשרתת את כוונת היוצר המעוניין לחזק בקהל את התחושה והחרדה מהחרדים.
 
==הצגת מפתח==
פרופ' דן אוריין מגדיר את ההצגה פליישר כ"הצגת מפתח"{{הערה|שם=תיאטרון בחברה|1=}}- יצירה השואבת את חומריה מתוך מודלים חברתיים, אותם היא מארגנת בדרך שמבליטה ומאפשרת לצופים או הקוראים להביט בהם מזווית ראיה אחרת.{{הערה|1=[[גרשון שקד]], "אור וצל וריבוי (הסיפורת העברית בהתמודדות דיאלקטית עם מציאות משתנה)" אלפיים, 4 1991 , 118}}.
להצגות מפתח ישנם כמה קריטריונים אפשריים. הם בעלות מספר גדול של צופים (לא תמיד), טקסטים נכתבים עליהן, דיונים המתייחסים אליהן נערכים על במות והן נותרות חלק מה[[זיכרון קולקטיבי|זיכרון הקולקטיבי]]. מקרה קלאסי הוא [[מלכת האמבטיה]] של [[חנוך לוין]] שאומנם הועלתה רק 19 פעמים בשנת 1970, אך יצרה הד תקשורתי, והייתה אחד המסמכים הראשונים נגד [[כיבוש]] השטחים. הצגות מפתח מסווגות, בין היתר, לפי שסעים. ההצגה פליישר נמצאת תחת השסע החילוני-דתי, ביחד עם "קידוש" של [[שמואל הספרי]] (1985,1995), ו"סטטוס קוו ואדיס" של [[יהושע סובול]] (1973).{{הערה|שם=תיאטרון בחברה|1=}}.
 
==הקונפליקט החילוני-דתי==
 
==ייצוג הנשים==
דמויות [[אשה|הנשים]] החרדיות, מזוהות עם היותן אמהות, פוריות ומרובות ילדים, העושות כמצוות הגברים. הרב פוקס מנהיג את העדה לחרם. ובתו, היא שמתוארת כדמות קורבן ה[[אונס]] במחזה. הנשים הן אלה שמפעילות את החרם, אך הגברים הם מחוללי האירועים ומחליטים כי יש לבצעו.{{הערה|שם=אסתר מורדוך|1= אסתר מורדוך-לבנון [http://www.oranim.ac.il/sites/heb/SiteCollectionImages/documents/ktav-et/%D7%90%D7%A1%D7%AA%D7%A8.pdf מעבר לגבולה של החברה ההגמונית:הייצוג הנשי, וזרקור על “דיכוי האישה” בחברה שבטית-מסורתית, במחזות על “אחרים” - חרדים ובדווים] כתב-עת אורנים
}}.
המחזה משתמש בנשים ככלי לגילום האיום החרדי. היות שהנשים החרדיות, בגופן, מהוות איום [[דמוגרפיה|דמוגרפי]] כאמהות פוריות. דמותה של "[[אדם וחוה|חווה]]" החרדית. ומשמעות שמה -אם כל חי, בדיוק כפי שפליישר הוא בעל אטליז כפירוש שמו מגרמנית. המספרת על ששת ילדיה, ומתרכזת בילדיה ככל עולמה, היא דמות חד ממדית הממחישה את תפקידה המסורתי של האישה ומהווה איום על ילדה היחיד של ברטה פליישר.{{הערה|שם=אסתר מורדוך|1=}}.
 
לעומת דמויות הנשים החרדיות, הנשים החילוניות הן דמויות מורכבות יותר. אך על אף מורכבותן, גם הן חוות אמירות בוטות מכיוונם של הגברים החילוניים. ומבחינה מגדרית, נשות המחזה, בין אם שיוכן חילוני או דתי, מיוצגות באופן [[סטריאוטיפ|סטריאוטיפי]]י.
 
שחקני ההצגה: [[יוסי קאנץ]], [[יוסי ידין]], [[יוסף כרמון]], [[זהרירה חריפאי]], [[אלברט כהן]], [[מרים גבריאלי]], [[איתן נוה]], ו[[איה שבא]].
92,096

עריכות