אבדן הילדות – הבדלי גרסאות

'''אבדןאָבְדַן הילדותהַיַּלְדוּת''' (ב[[אנגלית]]: '''The Disappearance of Childhood''') הוא ספרו[[ספר]] שלמאת [[ניל פוסטמן]] שיצא לאור ב[[ארצות הברית]] באנגלית (The Disappearance of Childhood) בשנת [[1982]],. יצא לאור גם בתרגום ל[[עברית]] בשנת [[1986]].

== =מושג הילדות ===

ניל פוסטמן קושר את מושג הילדות עם המצאת ה[[דפוס]], התפוצה הנרחבת של ה[[ספר|הספרים]]ים, התפשטות [[ידיעת קרוא וכתוב]], התפתחות ה[[השכלה]], היווצרות מעמד ביניים מבוסס והקמת [[בית ספר|בתי הספר]]. הילדות אצל פוסטמן היא התקופה בה הילד לומד בבית הספר בעזרת ספרים. מאמצע [[המאה העשרים]], משנת [[1950]] בערך בארצות הברית, בעיקר בהשפעת ה[[טלוויזיה]] החופשית, התחרותית, מרובתומרובת הערוצים, נתונה הילדות בסכנה, עם ביטול המחסומים שהציבה החברה כדי להגן על הילדות, וכתוצאה מכך החשיפה של סודות המבוגרים.

הספר נכתב בשנת 1982 ולא דן בבהשפעת ה[[האם גוגל עושה אותנו טיפשים?|השפעת המחשבמחשב]] האישי והאינטרנטוה[[אינטרנט]] על העלמותהיעלמות או התקצרות הילדות. [[אלבין טופלר]] כתב אף הוא בספריו על התקצרות גיל הילדות, אבל ראה במחשבים ובמהפכת המידע הדיגיטלית את הסיבה העיקרית לכך. ניל פוסטמן, שהלך לעולמו בשנת [[2003]], כיהן כראש המחלקה לתרבות ולתקשורת ב[[אוניברסיטה|באוניברסיטת]]אוניברסיטת [[ניו יורק]], ונודע בעולם בשל ספריו הביקורתיים על הסגידה בארצות הברית לטכנולוגיה והשפעתהועל השפעתה השלילית של הטלוויזיה על התרבות והשיח הציבורי. ספריו של ניל פוסטמן שראו אור בעברית הם: [[טכנופיליה|טכנופילין]], [[בידור עד מוות]], [[קץ החינוך]] ו'''אבדן הילדות'''.

== =הקריאה ===

הקריאה, לפי [[ז'אן-ז'אק רוסו]], היא השוט של הילדות, היא סופה של ילדות מתמשכת. הקריאה מאפשרת כניסה לעולם ה[[מידע]], והיא מפרידה בין יודעי קרוא וכתוב לבין אלה שאינם יודעים. הקריאה היא השוט של הילדות ויוצרת את ה[[בגרות]]. הספרות הכתובה כולל מפות, תרשימים, חוזים ותעודות שומרת סודות. המבוגר יכול להתמצא באותם סודות על ידי קריאה. ללא ידיעת הקריאה אין הבדל בין הילד לבין המבוגר והסודות הקיימים מעטים. ב[[היקום|עולם]]בעולם בושבו נעדרת ידיעת הקריאה והכתיבה, נעדר מושג ה[[חינוך]] ומושג הבושה, נעדרתונעדרת גם הילדות. ההגדרה של הבגרות התבססה על ידיעת הקריאה והכתיבה. ניל פוסטמן כתב על כך שהדפוס יצא מן העריסה נכנס לשם מושג הילדות. במקום שהעריכו את ההשכלה היו בו בתי ספר שם התפתח במהירות מושג הילדות. בתקופת הילדות, בתקופת החינוך הפורמלי, נמנעים מלהציג לילדים דרישות ונמנעים להטיל עליהם משימות ואחריות של מבוגרים.

לדעת ניל פוסטמן, התקופה משנת [[1850]] ועד שנת [[1950]], מיצגתמייצגת בארצות הברית את פסגת הילדות. בשנת 1950 החלו בארצות הברית שידורי טלוויזיה מסחריים המאימיםהמאיימים על הילדות. בתקופת הילדות המידע נשלט על ידי המבוגרים ומוקנה לילדים בהדרגה ובצורה מווסתת על ידי לימוד הדרגתי. הטלוויזיה, לדעת פוסטמן, מציגה מידע על ידי תמונות שהגישה אליו שווה לכללכול. אין הבדל בין ילד לבין מבוגר. הטלוויזיה גלויה לכל, והאופי של השידורים הרצופים והתחרות בין הערוצים אינם מאפשרים בררנות. גם ל[[קולנוע]] ישנה השפעה דומה, אבל הנגישות של הטלוויזיה מכריעה.

== =השפעת הטכנולוגיה ===

התרבות המבוססת על ידיעת הקריאה והכתיבה מאופינתמאופיינת, לדעת פוסטמן, בשליטהב[[שליטה עצמית]], [[דחיית סיפוקסיפוקים]], כושר חשיבה מושגי ורציף, המשכיות -– [[עבר]] ו[[עתיד]], הגיון[[לוגיקה|היגיון]] וסדרו[[היררכיה|סדר היררכי]]. המילה המודפסת הביאה עימהעמה את היווצרות ההגיוןההיגיון, ה[[מדע]], החינוך, הטכנולוגיה וה-Civilite. ניל פוסטמן מצר על כך שהדיון בטלוויזיה הוא דיון רדוד, וזאת גםוגם כאשר הנושא חשוב, כמו בחירות לנשיאות, לא מתקיים דיון ממשי בין המועמדים. הדרך שהטלוויזיה מציגה נושא היא דרך של [[סיפור]]. נושא בחדשות מוצג כסיפור, לרוב בן שלושים עד מאה ושמונים שניות ובממוצע פחות מדקה. הכול מוצג כמו תוכנית [[בידור]]. הדרך להצגה רצינית ומעמיקה היא על ידי הרצאה מול המצלמות, וזו איננה הדרך של הטלוויזיה. עידן הסיפור, הוא עידן עיסקיעסקי הבידור והשעשועים, לטענת ניל פוסטמן. הטלוויזיה מתקשה להציג עבר ועתיד, והיא מדיום המרוכז ב[[הווה]]. הטלוויזיה מבטאת את עיקר התוכן בעזרת דימויים חזותיים ולא באמצעות השפה.

== =הגדרה ===

* הילדות צריכה סביבה מעוררת ומטפחת, והיא תופיע כאשר אמצעי התקשורת דורשיםידרשו הפרדה בין צעירים לבין בוגרים, כדי שהצעירים יוכלו ללמוד מיומנויות.

* [[אמריקה]],ארצות הברית לקראת סוף [[המאה העשרים]] רק מתחילה להבין את החורבן הרוחני והתרבותי הנעשה בהשפעת הטכנולוגיה. אמריקהארצות הברית נמצאת תחת הלם הטכנולוגיה של המאה העשרים.

* המסורת הליבראליתהליברלית קיבלה ללא הבחנה וללא עוררים כמעט את המודרני. הרוב המוסרי בחר בטלוויזיה בפרט ובטכנולוגיה בכלל.

* מוסד המשפחה ומוסד בית הספר הם המוסדות, שלמרות חולשתם והחלשות הכחהכוח שלהם, יכולים להתנגד לתופעה של אבדן הילדות.

* בשנת 1982 פוסטמן עדיין מקווה שטכנולוגיית המחשבים תתפתח בדרך שתדרוש לימוד והתמחות, שליטההתמחות ושליטה בכשריםבכישורים אנאליטייםאנליטיים מורכבים הנדרשים מאדם משכיל ומחיביםומחייבים אימון מיוחד.

* האדם היחיד איננו חסר אונים למה שקורה, והוא יכול להתנגד לתופעה של אבדן הילדות ולהעניק לילדיו את חווית הילדות האובדת.

*Neil Postman, '''The Disappearance of Childhood''' by Neil Postman Paperback: 192 pages, Publisher Vintage (1982) Reprint 1994, ISBN 0679751661