ריב ההיכל – הבדלי גרסאות

ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ בֶּר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר ישראל (אדוארד) קליי, חניכו של וולפזון.{{הערה|שם=מבורך}} בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבזון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן בֶּר אחד נוסף במשכנו.{{הערה|שם=סמט1|סמט, עמ' 236-238.}} הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – וצירפוצירפו מקהלה וערכו את התפילות ב[[הברה ספרדית]], שנחשבה אסתטית יותר בתקופה בה העריצו המשכילים את מורשת [[תור הזהב בספרד]] וזיהו את ההגייה האשכנזית עם ה[[יידיש]].{{הערה|שם=שורש|[[יצחק שורש]], '''The Myth of Sephardic Supremacy''', Leo Baeck Institute Yearbook (1989) 34: 1. עמ' 55-57.}} גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.{{הערה|שם=מבורך}} ההתארגנות הייתה הצלחה גדולה; [[יום טוב ליפמן צונץ]] הצעיר שביקר בבית בר התרגש לראות כי "אנשים שלא ביקרו בבית-כנסת עשרים שנה בילו בו את כל יום הכיפורים, ורוב הצעירים צמו."{{הערה|שם=מאיר}} נרשמה התנגדות מ[[אב בית דין|ראב"ד]] ברלין, ר' מאיר בן שמחה וייל, ור' [[עקיבא איגר]] פרסם מחאה: הוא התנגד לתפילה בלשון שאינה עברית (אם כי לא לאף אחד מהשינויים האחרים) והביע פקפוק בטוהר כוונותיהם של המייסדים, אותם ראה כשואפים להידמות לגויים ותו לאו. וייל ניצל חוק שהתיר תפילה רק בבית-הכנסת הרשמי ופנה לשלטונות.{{הערה|שם=סמט1}} אלה סגרו את שני המניינים מיד, ב-9 בדצמבר 1815.{{הערה|.Steven M. Lowenstein, '''The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis 1770-1830''', Oxford University Press, 1994 עמ' 138.}} בֶּר פנה לכמה רבנים באיטליה ולכאלו שנודעו כמזדהים עם המשכילים במרכז אירופה, כדי שיעניקו לו גיבוי הלכתי. הוא החליט לוותר על יוזמה עצמאית, ותחת זאת לשנות את הנהוג בבית-הכנסת הראשי.{{הערה|שם=סמט1}}

השאיפה לחקות את [[יהדות איטליה]], המתקדמתשהייתה יחסיתמעורה היטב בתרבות סביבתה, נכחה בקרב שואפי המודרניזציה בגרמניה עוד קודם. היא גברה ב-1782, כשיצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת [[נפתלי הרץ וייזל]] עת הותקף על ידי עמיתיהם השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם, רמתם האסתטית והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי [[שלמה מן האדומים]] עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור בֶּר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.{{הערה|שם=דובין|"Lois C. Dubin, '''The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform''', בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 271-290.}} ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, ובֶּר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.{{הערה|שם=סמט1}}

[[אברהם גייגר]] הצעיר פרסם מספר גילויי דעת בעניין. הן הוא והן פרנקל גינו את ברנייס על כך שניסה לאסור את החיבור באמצעות טיעונים הלכתיים, כשהיה ברור שאין לו שום יסוד לכך והדיון האמיתי היה על העמדות התאולוגיות שהתפילה משקפת. כמו כן, תקף את הרב מהמבורג על כך שכבר בספרו "המזרח המקראי" (Der Biblische Orient) הציג מתווה של התפתחות היסטורית בנוסחי התפילה; גייגר תהה מדוע "דווקא עתה עליה להישאר בצורתה." אך הוא מיהר לבטל את ברנייס כצד במחלוקת. מבחינתו, כדברי הביוגרף דיוויד ג'. פיין, הדיון התנהל בינו, מחברי הסידור ויריבו פרנקל. את הכותבים האשים בחוסר עקביות ובפשרנות, וקבע כי למרות מחויבותם להבנה מחודשת של יסודות הדת הם שימרו חלקים רבים שהכילו אמונות מיושנות: בין היתר, טען שיש למחוק את [[ברכת כהנים]] שהרי אין מקווים עוד להשבת מעמדם במקדש, והקטעים המתייחסים לתחיית המתים צריכים להיעלם כליל. הוא התפלמס גם עם פרנקל, שמבחינתו הסידור החדש היה לא ראוי בגלל שעמד בניגוד ל"רוח העם" (Volksgeist), יסוד מרכזי בהגותו. בנוסף להוצאת הרעיון המשיחי ושינויים עקרוניים, גינה הרב מדרזדן גם את מחיקת כל הפיוטים האשכנזיים ושימוש בלעדי בספרדיים.{{הערה|שם=שורש}} הוויכוח סביב נוסח התפילה המתוקן עירב את כל האגפים ביהדות גרמניה. גייגר עצמו כתב כי התערב בו לא לשם העניין בהמבורג, אלא בגלל שהטיעונים שהועלו בו ייצגו את היסודות העמוקים לעמדות הדתיות של המתדיינים. פיין הצביע על כך שהפולמוס שיקף את קווי המחלוקת שיאפיינו את העשור הבא, התקופה המכריעה ביותר בהיווצרות הזרמים המודרניים ביהדות: {{ציטוטון|גייגר לא יכל להבין שעבור ברנייס, לימוד ההיסטוריה אינו '''מחייב''' הלכתית. מבחינת ברנייס (ותלמידו [[הילדסהיימר]]) מחקר כזה היה מותר, אף מומלץ, אך לא משפיע על ההווה... גייגר ופרנקל תפשו שניהם את ההיסטוריה כמקור סמכות. ההבדל בין [[היהדות הרפורמית]], שצמחה מהראשון, והפוזיטיבית-היסטורית ([[קונסרבטיבי]]ת) של השני, היה בשאלה אם היא קוראת לשינוי או לשמרנות.}}{{הערה|David J. Fine, '''Abraham Geiger and and the Hamburg ''Gebetbuchstreit'' of 1842''', בתוך: Christian Wiese (עורך) '''Jüdische Existenz in der Moderne: Abraham Geiger und die Wissenschaft des Judentums''', Walter de Gruyter, 2013. עמ' 161-178. הציטוט בעמ' 168.}}