פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני 4 שנים
מ
בוט החלפות: \1תיאר, \1תוארי, חויב, אסלאם, תאולוג
'''שלילת התארים''', '''[[תאולוגיה]] שלילית''' או '''דרך השלילה''' ([[לטינית|מלטינית]]:"''via negativa''") היא תורה ו[[מתודולוגיה]] הגותית לתיאור [[אלוהים|האל]] באמצעות [[לא (לוגיקה)|הנגדתו]] למונחים שאינם תואמים את טיבו המהותי{{הערה|1={{cite web |author=NICHOLAS BUNNIN and JIYUAN YU |title=negative theology : The Blackwell Dictionary of Western Philosophy : Blackwell Reference Online |accessdate=2010-08-18 |url=http://www.blackwellreference.com/public/tocnode?id=g9781405106795_chunk_g978140510679515_ss1-58}}}}. בצורתה הטהורה דרך השלילה מביעה ספקנות כלפי כול המשגה מילולית, ואינה מקבלת את הניסיון התיאולוגיהתאולוגי כשביל להבנת האל. אולם כמתודה פילוסופית היא נהוגה על מנת לטהר את השפה המקובלת ממושגים מטעים על האלוהות, כבסיס להבנה ישירה של הדבר עצמו. מבחינה זו שלילת התארים מקבילה ל[[שלילת הגשמות]] ובעלת מטרה דומה.
 
בהגות המערבית, שלילת התארים מצויה כטכניקה בסיסית ב[[פילוסופיה יהודית|בפילוסופיה היהודית]], ב[[פילוסופיה יוונית|פילוסופיה היוונית]], ב[[תאולוגיה אסלאמית|תאולוגיה האסלאמית]] (בעיקר אצל ה[[מועתזילה|אסכולה המתעזלית]]) ומאוחר יותר שוב בחיבוריהם של הוגים יהודים רציונליסטיים ב[[ימי הביניים]]: [[סעדיה גאון|רס"ג]], [[רבנו בחיי אבן פקודה]] ובעיקר ה[[משה בן מימון|רמב"ם]]. כמו כן נעשה שימוש בשלילת תארים בפילסופיות מזרחיות ב[[בודהיזם]] וכן ב[[הינדואיזם]].
מקורות תורת השלילה בהפרדה שנעשתה בפילוסופיה של [[אריסטו]] בין עצם לבין מקרה. ב[[פיזיקה]] של אריסטו כל דבר בעולם מופרד מבחינה מחשבתית לחלק המהותי שבו - ה'''עצם''', לבין התכונות המשניות שלו - ה'''מקרה'''. כיוון שהאל מיוחד מכול הדברים הגשמיים באי היכולת שלו להתפרד לשניים, הרי שאין לו מקרים או תארים.{{הערה|הרמב"ם, מורה הנבוכים, א:לה, מהדורת אבן שמואל, סט}}
 
ה[[רמב"ם]], שהיה מפתח מרכזי של תורת השלילה בפילוסופיה היהודית, מצא את מקורותיה בהגות אריסטו, ובמקביל במקרא, בפיוט ובספרות החז"לית. ההתמודדות עם הגשמות האל אמנם מצויה בחלק מהתרגומים והפרשנויות למקרא, אולם ההוגה היהודי הראשון שאימץ כמתודה את ההוכחה דרך השלילה היה [[פילון האלכסנדרוני]], ב[[אפולוגטיקה]] על קיומו הפשוט של האל. פילון יצא מנקודת הנחה שייחוס תארים לאל ועצם הגדרתו סותרים את העיקרון המקראי של אי הידמות האל לכול שאר הנמצאים. משמעות פירושו של פילון הייתה כי אין לקרוא את השמות הניתנים לאל במקרא (כגון "רחום", "גיבור") כפשטם, אחרת הם באים בסתירה עם אותו עיקרון עצמו. החוקר [[הארי אוסטרין וולפסון]] מצא כי דרך השלילה בה נהג פילון הייתה למעשה אבטיפוס לשיטותיהם של הפילוסופיים היוונים ה[[נאופלטוניזם|נאואפלטונים]], דוגמת [[פלוטינוס]] ממנו הגיעה תורת שלילת תאריתוארי האל אל ה[[כלאם]] ה[[מועתזילה|המועתזילי]] ואל ההוגים היהודים בימי הביניים{{הערה|ישפה, ר' (2007) עמ' 210}}.
 
שלילת התארים בפילוסופיה של פלוטינס נובעת מפרשנותו למושג ה"אחד" בדיאלוג [[פרמנידיס]] ל[[אפלטון]]. בהתייחסו להיפותזה הראשונה המובאת שם, המתארת את המושג לפי שאינו ניתן לחלוקה, לתפיסה (גשמית או שכלית), להזזה או להבסה, פלוטינס מדגיש בכתביו את האחד הזה כסיבת כול הצורות האחרות. באופן זה הוא מחבר בין ההגדרות השוללות להתייחסות של פילון לאלוהים. קשר זה בקובץ כתביו [[אניאדס]], כאשר פלוטינס מתייחס לשאיפת האדם ביחס לאחד: "מחשבתנו אינה יכולה לתפוס את האחד, כול עוד גורמים נוספים מוסיפים להתקיים בהפש... להשגת האחד עלייך לשחרר את הנפש מכול דבר חיצוני ולפנות בשלמות פנימה, ללא הישענות על המונח מחוץ, תוך חשיפת השכל לצורה אידאלית הקודמת לתפיסות החוש, ושכח גם את עצמך כדי להתקרב להבנת האחד". התייחסות זו ל"אחד" המופשט, כאל מושא שאיפת האדם והסיבה הראשונה להיווצרות, הביאו את פלוטינוס להיחשב לראשון שהציע תיאולוגיהתאולוגיה סדורה בשיטת שלילת התארים.
 
==שלילת התארים בתיאולוגיהבתאולוגיה וב[[כלאם]] המוסלמי==
תורת השלילה בגרסתו של פלוטינוס הגיעה לתיאולוגיםלתאולוגים המוסלמים דרך ההתעניינות בכתבי [[אריסטו]]. חלק מכתבי פלטינוס תורגמו לערבית יחד עם פרשנויות הפילוסוף הנאופלטוני [[פורפוריוס]], ונקראו בטעות "התיאולוגיההתאולוגיה של אריסטו". לקובץ זה הייתה השפעה גדולה על הוגים מרכזיים כגון [[אל-כנדי]], על זרם ה[[מעתזילה]] ב[[כלאם]] ועל [[אבן סינא]], שהחלו להשתמש גם בתורת השלילה להצדקת אמונת האיסלאםהאסלאם. דרך תרגום הכתבים הנאופלטוניים לערבית ודרך כתבי ההוגים המוסלמים הגיעה מתודה זו גם אל הפילוסופים היהודיים בימי הביניים.
 
לדברי [[שלמה פינס]], אבן סינא היה הראשון שיצא מחוץ להבחנות האריסטוטליות שבין עצם ומקרה, וטען כי האל הוא עצם שמקרים אינם חלים עליו כלל. גם "המציאות אינה מקרה שחלה עליו" ועל כן הוא "מחויב המציאות" היחיד.<ref>{{צ-ספר|מחבר = פינס, ש.|שם = המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים, בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, עמ' 137|מו"ל = לפי ישפה, ר. 2007. עמ' 248|שנת הוצאה = }}</ref> האפשרות שישנו עצם שאינו מתואר על ידי מקרים הייתה תרומה גדולה של אבן סינא לצורת הוכחה זו, והיא שאפשרה לטעון שהעולם הגשמי כולו הוא מקרה נתון לרצון האל, ופתחה את הצהר הראשון לרמב"ם לנקוט בה באופן שיטתי{{הערה|פינס, ש. המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים. עמ' 138-139 כפי שמופיע אצל ישפה, ר. (2007) עמ' 211}}.
הרמבם כאמור הושפע מתורת השלילה של אבן סינא, וככול הנראה היה מודע לשיטותיהם של קודמיו היהודים. אולם הוא הציג דרך עקיבה ושיטתית יותר מכול ההוגים שקדמו לו בימי הביניים. לפי הרמב"ם, היתרון בדרך השלילה גדול, כיוון שבאמצעות הבנת מה שהאל איננו, מתחדדת השגתו. "הנה כבר התבאר לך, כי כל אשר התבאר לך במופת שלילית דבר אחד ממנו, תהיה יותר שלם. וכל אשר תחייב לו דבר מוסף - תהיה מדמה, ותרחק מידיעת אמתתו"<ref>{{צ-ספר|מחבר = הרמב"ם|שם = מורה הנבוכים א: נט|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = }}</ref>. על כן מניח הרמב"ם שיטה זו ביסוד תורתו, בניסיון להראות שאת האל ניתן לתאר אך ורק דרך תיאורים שוללים ודרך תיאור פעולותיו.
 
עוד בספרו [[משנה תורה]] רומז הרמב"ם לשיטת השלילה, כאשר הוא מונה את האמונה בגשמיות האל כ"מין", כלומר ככפירה{{הערה|משנה תורה, ספר מדע, הלכות תשובה, ג:ז}}. בספרו [[מורה נבוכים]] הרמב"ם עובר להשתמש בדרך השלילה באופן עקבי, אף עוד טרם הוכיח את מציאות האל, על מנת להראות שכול תאריתוארי האל הקדומים צריכים להתפרש על דרך השלילה. כמעין הקדמה לדיון בתוארי האל, הרמב"ם מקדיש את מרבית החלק הראשון של ספרו לסקירה שיטתית וממצה של השמות המשותפים במקרא, מפני שהם פוגעים באחדות האל ופרשנות שגויה שלהם מביאה לאמונת כפירה.
 
הרמב"ם מקצה אם כן את פרקים א-נ לעיסוק במשמעות מונחים '''[[גשמיות|גשמיים]]''' המיוחסים לאל (כגון "צלם" ו"פנים"), כדי להראות שמושגים אלה בעלי משמעות נוספת ממשמעם הרגיל, ועל כן אין לקרוא אותם כפשטם. לאחר ביאור זה עובר הדיון בפרקים נא-סט לעסוק בתארים ובשמות המיוחסים לאל, כאשר פרקים נא-נט נוגעים באופן ישיר במשמעות ה'''תארים''' המיוחסים לאל. המעבר נעשה במילים "דע שאין לו ית' תארתיאר עצמי בשום פנים ולא בשום עניין, וכמו שנמנע היותו גשם, כן נמנע היותו בעל תארתיאר עצמי"<ref>{{צ-ספר|מחבר = הרמב"ם|שם = מורה הנבוכים|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = |עמ = צג-צד|כרך = א|פרק = נ}}</ref>. לסיום הפרק כהכנה אחרונה לפני הוכחת השלילה, מבקר הרמב"ם את התפיסה שריבוי תארים עצמיים אינה סותרת את אחדות האל, ומשווה אותה ל[[השילוש הקדוש|שילוש הקדוש]] בנצרות.
 
===סוגי התארים===
# '''מגדיר חלקי''' – רשימת תיאורים המגדירים את מהות העצם אך ורק על פי סוג או ייחוד, מבלי לכלול בכך את כולו. לפי הרמב"ם: "כמו שיתואר האדם בחיות '''או''' בדיבור".
# '''איכות''' – לפי הקטגוריות של אריסטו, אותן מכנה הרמב"ם "סוגים עליונים", איכות היא מקרה בעצם הדבר הנידון, ומבטאת תכונות של עצם מסוים שאינן שייכות למהותו. למשל: גובהו ומשקלו של אדם מסוים הם מקרים משתנים שאינם עומדים במהותו, והנה הוא נושא אותם כתאר.
# '''יחס''' – תיאור של עצם בקשר של תלות עם עצם אחר. התיאור חיצוני לדבר הנידון וגם זה לא שייך למהות העצם, ועל כן רמב"ם מציין שריבוי בו אינו מחייב ריבוי העצם עצמו. אף על פי כן תארתיאר היחס מחייב את העצם להשתתף עם עצמים אחרים תחת הגדרה. למשל: אדם שנאמר עליו ש"היה כאן קודם" וכן "שהיה כאן ראשון", אין פירוש הדבר שאדם מתואר פעמיים, אך עצם תואר היחס מחייבים אותו למקום או ולזמן שאליו מתייחס התאר.
# '''פעולה''' – תוצאותיו של הדבר הנידון. למשל: העולם נהיה לפי דברו של אלוהים. התיאור אינו מהותי לאל, אך גם אינו מקרה או תכונה שלו ועל כן "רחוק מעצם המיוחס".
 
מסיבה דומה מבאר הרמב"ם מדוע לא ניתן להתייחס לאלוהים דרך '''מגדיר חלקי.''' הגדרה חלקית היא כאמור פן אחד של תיאור מורכב, אך כאמור אחדותו של האל מחייבת שיהיה פשוט. בלשונו של רמב"ם: " וזה המין מן התארים מרוחק מן האלוה ית' אצל כל אדם - שאם היה לו חלק מהות [מהותי], תהיה מהותו מורכבת". עם זאת, אין מניעה לתאר את האל בתיאור מגדיר מלא כאשר התיאור איננו מורכב, אלא מהווה מילה נרדפת בלבד.
 
הסוג השלישי של התארים – '''איכות''' – גם הוא מראה על הרכבה באלוהים, וסותר את רעיון האחדות. היות אלוהים אחד ושלילת הגשמות אינם מאפשרים לייחס לאלוהים ממדים, צבע וצורה, נפש נפרדת מהעצם-האלוהי, תכונות נפשיות, רגשות וכן הלאה: "כי כול תארתיאר שישוב לסוג האיכות העליון לא ימצא לו ית'"
 
הסוג הרביעי של התארים – '''יחס''' – חוייבחויב על ידי [[יהודה הלוי|ריה"ל]] ודורש מהרמב"ם להודות ש"יראה בתחילת המחשבה, שיהיה נכון, שיתואר הלאוה ית' בזה המין מן התארים". זאת מכיוון שתיאורי יחס רבים לא מעידים דבר על מהות העצם, ועל כן אפשר להרבות בו מבלי לפגוע באחדות האל. אולם לאחר דיון פוסל גם תארים אלה מהאל. שלילת הגשמות לא מאפשרת לייחס אותו למקום; הקביעה בדבר היות אלוהים בלתי-משתנה לא מאפשרת לייחס אותו ל[[זמן]] (בלשון רמב"ם: "כי הזמן מקרה דבק לתנועה" ועל כן נקבע על ידי שינויים שלא מתאפשרים באל); וייחוס שלו לכל עצם שהוא ברא לא נכונה, משום ש"קיום" האלוהים אינו מאותו סוג "קיום" של העולם (קיום האלוהים הוא הכרחי בעוד שהעולם יכול היה שלא להיברא, ולפיכך "אין יחס בשום פנים באמת בינו ובין דבר מברואיו").
 
לעומת ארבעת הסוגים הראשונים של התארים, הסוג החמישי "שיתואר דבר '''בפעולתו'''" איננו סב על מהות הדבר, אלא קובע לאלו דברים הוא גורם. סוג זה ניתן לייחס לאלוהים ואף להרבות בו, כמספר פעליו של האל. כדי לבאר עניין זה ולהדגיש שאין ריבוי מהותי בריבוי פעולה, ממשיל את השימוש בתאריבתוארי פעולה לאש "תתיך קצת הדברים ותקפיא קצתם, ותבל ותשרוף ותלבין ותשחיר... באיכות אחת פועלת תפעל כל אלו הפעולות, והיא החם. ואם היה זה נמצא במה שיעשה הטבע, כל שכן בחוק הפועל ברצון, וכל שכן בחוקו ית'".
 
בהמשך, כאשר מתייחס הרמב"ם לשמותיו המרובים של האל, מסקנתו היא שהם אינם אלא התייחסות לפעולתיו המרובות בעולם (פרק סא). עניין זה מבואר לאחר דיון מיוחד בהבדלים שבין מציאות אפשרית (החלה על כול העצמים בעלי המקרים) לבין מציאות הכרחית (המיוחדת לאל). דיון זה הוא מאין מסקנה מתבקשת לאור מהלך השלילה, המובא על מנת לשלול את התואר הבסיסי "נמצא". כיוון שמציאות האל אחת עם מהותו הוא נמצא באופן שונה מכול דבר אחר, לפי הרמב"ם "נמצא לא במציאות". בכך מוכיח הרמב"ם את טענת אבן סינא כי האל הוא העצם היחיד שמציאותו לא רק בגדר האפשר, אלא "מחויתב המציאות".
על מנת לסכם את הדיון בדרך השלילה, מביא הרמב"ם בפרקים נח-נט סוג חדש של תארים, שניתן לתאר בהם את האל. בנוסף לחמשת סוגי התיאורים לעיל שכולם תארים חיוביים (כלומר – מעידים על תכונה קיימת), ישנה דרך נוספת לתאר דבר – תיאור בשלילה. אדם שנוטה לרחם הרבה מתואר "רחמן". תיאור בשלילה של אותו אדם יהיה "לא אכזר". כמו כן התואר השולל לא רכרוכי יכול להחליף את התואר החיובי "אמיץ".
 
תארים חיוביים ושליליים דומים בכך ששניהם מחייבים ידיעה חלקית של הדבר, כמאמר הרמבם "שאי אפשר שלא ייחדו קצת התייחדות"<ref>{{צ-ספר|מחבר = הרמב"ם|שם = מורה הנבוכים, א: נח|מו"ל = מהדורת אבן שמואל|שנת הוצאה = }}</ref>. אולם תאריתוארי השלילה מותירים אפשרות שיורית של אי ידיעה. לדוגמה אפשר שכל אדם ניחן בתכונות הקשורות לציר רחמנות-אכזריות, ובתכונות הקשורות לציר אומץ-רכרוכיות. התואר "לא אכזר" קובעת שהאדם המתואר לא נמצא בצד זה של הציר, אך הוא מחויב להיות באיזשהו מקום אחר על הציר ("קצת רחמן וקצת אכזר", "רחמן"; וכן הלאה). לעומת זאת, מאחר שאלוהים כלל איננו מצוי על הציר רחמנות-אכזריות (כאמור לעיל, בשלילת הסוג השלישי של התארים החיוביים), האמירה "לא אכזר" איננה מוכרחת להתפרש כ"רחמן" או כתואר חיובי אחר, ולפיכך אפשר לתאר אותו כך.
 
===המקרא וספרות חז"ל לאור תורת השלילה===
כיוון שלא ניתן להגיד על האל הגדרה או תיאורי איכות, נדרש הרמב"ם לבאר כיצד יש לקרוא את אותם תארים שמופיעים ב[[מקרא]] ובספרות החזל"ית. כאן נמצא לנכון לשלב את תורת השלילה בהגנה על המסורת הרבנית, שכן להבנת הרמב"ם אין לקרוא את תאריתוארי האל כפשטם, אלא לפרשם כדימוי או [[משל]], בהתאם לאופן שבו בני אדם רואים את מעשי האל במציאות. כל תואר יובן על פי אחת משתי האפשרויות הבאות:{{הערה|1=מורה הנבוכים, חלק א, פרק נח}}
#'''תאר פעולה''' – שמות ותארים שמצביעים על פעולת האל, ולא על מהותו. דוגמאות:
#*פעולות מפורשת כגון בורא עולם = האל ברא את העולם
234,660

עריכות