מיהו העם הנבחר? – הבדלי גרסאות

טענתו העיקרית של הספר היא כי רעיון [[העם הנבחר]] (או הדת הנבחרת) היה מאז ומתמיד מקור השראה והשפעה מרכזי להתפתחות היחסים בין עמים, דתות ו[[ציוויליזציה|ציוויליזציות]] ולעיתיםולעתים רבות הזין את המאבק ה[[אידיאולוגיהאידאולוגיה|אידיאולוגיאידאולוגי]] והחיכוך הפוליטי ביניהם. לדברי המחבר, לא ניתן להבין את התפתחותה של האנושות, כפי שאנו מכירים אותה כיום מבלי להתייחס לרעיון הבחירה ולקיומה של ברית מסתורית בין עמים לבין האל. היהודים היו הראשונים שהכריזו "[[אתה בחרתנו מכל העמים]]" ובעקבותיהם צמחו ה[[נצרות]] וה[[אסלאם]] בטענה כי הן המחליפות של היהדות כעם נבחר. הספר מציג את הויכוחיםהוויכוחים הגדולים וההתנגשויות האלימות במאבק הרעיונות ומדגים כיצד היהודים שהיו המודל האולטימטיבי לחיקוי הפכו גם ליעד לשנאה שלא נודע כמותה.

מיהו העם הנבחר? מציג את המאבק על רעיון הבחירה באמצעות דיוקנן של דמויות הלקוחות ממגוון של תקופות היסטוריות, דתות, תפקידים ו[[מגדר]]. פרקי הספר בנויים סביב אישיותם וסיפור חייהם של ארבעה עשר גיבורים (ועוד כמה גיבורי משנה) הצועדים במנהרת זמן החל מ[[המאה ה-21]], חזרה לראשית הנצרות, [[המשנה]] ו[[התלמוד]], [[ימי הביניים]] ו[[העידן המודרני]]. הפרקים: הספר פותח עם [[מל גיבסון]], שחקן ובמאי [[הוליווד]]י עטור פרסים המייצג עמדה קיצונית ב[[הכנסיההכנסייה הקתולית|כנסיהכנסייה הקתולית]] המתנגדת לרפורמות של הותיקןהוותיקן שכללו שינוי היחס ליהדות; [[רבי עקיבא]], גדול ה[[תנאים]] של דור [[חורבן בית שני|חורבן הבית]] ותקופת המשנה אשר בין היתר פסק להכניס את מגילת [[שיר השירים]] (שיר אהבה בין העם הנבחר לאל) לספרי התנ"ך; [[רבי יהודה הלוי]], מגדולי המשוררים וההוגים של ימי הביניים אשר כתב את [[הכוזרי]], המסה המתמקדת בייעודו של העם הנבחר; [[אוגוסטינוס הקדוש]], שפעל במאה החמישית ונחשב לבכיר מבין אבות הכנסייה הקתולית וגיבש את תפיסת החילופין; האפיפיור [[יוחנן העשרים ושלושה]], שיזם את הרפורמות של [[ועידת הוותיקן השנייה]] שהתקבלו ב-1965 וכללו הכרה מחודשת במעמד העם הנבחר של היהודים; [[הנביא מוחמד]], מייסד האסלאם, אשר הושפע רבות מעקרונות היהדות ורעיון הבחירה; [[מרטין לותר]], מייסד הכנסייה הפרוטסטנטית ; [[בנג'מין ד'יזראלי]], ראש ממשלת בריטניה ב[[התקופה הוויקטוריאנית|תקופה הוויקטוריאנית]], [[יהודי מומר]] שהתגאה בפומבי להימנות עם העם הנבחר; [[אנה פרנק]], הילדה שכתבה את יומן [[השואה]], וניסתה להסביר את פשר סבלו של העם הנבחר; הרב [[אברהם יצחק קוק]], [[הרבנות הראשית לישראל|רבהּ הראשי]] ה[[אשכנזים|אשכנזי]] של ארץ ישראל ב[[תקופת המנדט]] ו[[יוסף חיים ברנר]], מסופריו הבולטים של [[היישוב]], אשר ייצגו גישות שונות לתפיסת הבחירה; [[ש"י עגנון]], הסופר וחתן פרס נובל ומולו [[המופתי של ירושלים|המופתי]] חאג' [[אמין אל-חוסייני]], מנהיגם הפוליטי והדתי של [[ערביי ארץ ישראל]], המסמנים את כניסת המאבק על ה"עם הנבחר" ל[[הסכסוך הישראלי-ערבי|סכסוך הישראלי-ערבי]]; ו[[ג'ורג' אליוט]], הסופרת הבכירה של אנגליה ב[[המאה ה-19|מאה התשע-עשרה]], דוברת מובהקת של התגבשות ה'נוצרים הציוניים', אשר הביעו תמיכה לתהליך מדיני של שיבת היהודים לציון על פי הבטחת האל לעמו הנבחר.

פסיפס הדיוקנות נועד להוכיח עד כמה קריטי היה רעיון העם הנבחר בתקופות שונות ובאיזו מידה הוא השפיע על המגמות ההיסטוריות. לדברי בקר שילוב סיפור חייהם של גיבורים אלה במחקר עיוני פילוסופי מעניק מימד פופולארי לספר אך מדגים ביתר שאת עד מעצב עולם הרעיונות, הנובעים לעיתיםלעתים במוחם הקודח של אנשים, את דרכה של האנושות ומשפיעה על גורלות של רבים.

הספר מציג בהרחבה כיצד שתי הדתות היריבות ליהדות מקבלות ואף מקדשות בכתביהן את התפיסה היהודית על [[מתן תורה|בחירתם של היהודים בהר סיני]] ועל הברית שנחתמה עמם ועם אבותיהם. אך כאן גם התעוררה הבעיה: "ברגע ששתי הדתות גילו כי עליהן לשאוב את יסודות ה[[תיאולוגיהתאולוגיה]] שלהן מן היהדות, הן לא השכילו למצוא דרך אחרת להוכיח את נבחרותן אלא על ידי הוכחות ו[[דוקטרינה]] דתית שתסביר את מעבר הבחירה אליהן. כך התגבשה לה אותה [[תיאוריהתאוריה]] על אודות החילופין, באופן נואש ואובססיבי, שהניעה בטירוף מערכות מנגנוני שנאה אדירים שטרם נודעו כמותם בתולדות האנושות".

הנצרות החלה לתת ביטוי לתפיסת החילופין כבר ב[[הברית החדשה|ברית החדשה]] ובמיוחד אצל [[פאולוס]] (שאול התרסי), הידוע כמי שהפך את הנצרות לדת של המונים ולו מיוחסות הקביעות כי [[התורה]] שניתנה לישראל היא מיושנת ו"כך גם טובה יותר הברית אשר ישוע נהיה ערב לה." לדברי פאולוס, [[ישוע]] הוא למעשה "מתווך הברית החדשה" ולכן גם "מסיר הוא את הראשונה כדי להקים את השניההשנייה". {{הערה|פאולוס בברית החדשה, "[[איגרת אל העברים]]", פרק ז' 22, יב' 24, י' 9-10. ובהרחבה אצל בקר, שם, 39.}} אך מי שהשפיע יותר מכול על גיבוש גישת החילופין כ[[דוקטרינה]] היה [[אוגוסטינוס]], מי שנחשב כאבי [[אבות הכנסיההכנסייה]] ופעל ב[[המאה ה-5|מאה החמישית]] לספירה. אוגוסטינוס, כדברי בקר, "סיפק לכנסיהלכנסייה הנוצרית את יסודה הקיומי באמצעות איתור (ושמא אילתוראלתור) של נקודת המפנה בחילופי העם הנבחר." {{הערה|בקר, שם, 124.}}

[[אוגוסטינוס]] שהיה [[אינטלקטואל]] מבריק ולא פסק לכתוב ולהפיק ספרים הותיר אחריו מבנה על [[תיאולוגיהתאולוגיה|תיאולוגיתאולוגי]] ההופך את התנ"ך העברי ל'קדימון' לסיפורי הברית החדשה, [[אלגוריה]] או טרום-הדמיה ([[פרה-פיגורציה]]), המוכיחה את תכניתתוכנית האל שהביאה לכישלון וההדחה של היהודים ולהכתרת הנצרות כעמו הנבחר של האל. בקר סוקר את פרשנותו של אוגוסטינוס לתנ"ך העברי, השפעתו המכריעה על דימוי היהודים כעם שפל ובזוי, יחד עם השפעות אחרות על הכנסייה הקתולית הנובעת מתפיסתו על "[[החטא הקדמון]]" ונטייתו לסגפנות מינית.

הפרק על [[ג'ורג' אליוט]] מעלה על נס את תרומתם של "[[ציונות נוצרית|הנוצרים הציונים]]" אשר הקדימו במאות שנים את [[מבשרי הציונות]] היהודים והציגו לעולם, כחלק ממשנתם הדתית את הצורך להתגייסות פוליטית למען שיבתם של היהודים לציון. כל זה התאפשר לאחר שנוצרו הנסיבות המתאימות לבצע שינוי תיאולוגיתאולוגי בתפיסת החילופין הנוצרי ולתת אישור מחודש למעמד העם הנבחר של היהודים. זו היא דוגמה מובהקת, כפי שמתואר בהרחבה, להשפעתה של התיאולוגיההתאולוגיה על הדיפלומטיה והמדינאות ובמיוחד על מרכזיותו של רעיון הבחירה בעיצוב פעילות פוליטית.

בפרק "מוחמד בעקבות היהודים" טוען בקר אין מספיק מודעות לעובדה שהאסלאם קשור בטבורו ליהדות עוד יותר מאשר הנצרות, ונאלץ לכן לבסס דוקטרינת חילופין משלו. ידוע כי [[הקוראן]] מלא בפסוקים המבוססים על סיפורי התנ"ך (וגם מדרשים מאוחרים יותר) והוא שופע בפולמוס שמנהל מוחמד עם היהודים (אלה יחד כמחצית מהקוראן). ניתוח תוכן, שמציג בקר בספרו, חושף את תסכולו של מוחמד מהעובדה שהיהודים אינם נוהים אחריו למרות מאמציו. מצד אחד, יש בקוראן פסוקים המרוממים את בני ישראל מכל עם ומבליטים את ייחודם על פני האומות עם התחייבות מפורשת של האל להעניק להם את ארץ הקודש –ישראל ומצד שני, תגובות של שנאה בוטה והסתה להרג של יהודים, בניסוחים אנטישמיים. בקר טוען כי "כל מי שקורא את הקוראן אינו יכול שלא לתמוה על התמקדותו האובססיבית של מוחמד במורשת היהודית, בכתבי הקודש של היהודים, ובניסיונותיו הבלתי נלאים לשכנע אותם להתגייס אל שורות הדת החדשה" {{הערה|שם, 144.}} בקר חקר במיוחד את סיפורה של אשתו היהודיה של מוחמד, [[צפיה]], שאותה לקח בשבי לאחר שהרגו לוחמיו את בעלה ואת אביה. ב[[חדית']] (כתבי הקודש המוסלמים הכוללים סיפורים ועדויות על חייו של מוחמד) ניתן ביטוי ציורי יוצא דופן לחתונתם ונראה כי תכליתו גם להמחיש את הצטרפותה של צפיה לאסלאם והכרזתה שזו הדת האמיתית והנבחרת.

חלק ניכר של הספר, באמצעות המחקר ההיסטורי ותיאור הדמויות, מוקדש לבירור שורשיה של שנאת ישראל. לדברי בקר "רעיון הבחירה היה ונותר המרכיב המרכזי ביחסי יהודים ולא-יהודים, כגורם מפתח להבנת ה[[אנטישמיות]] לדורותיה, ללימוד לקחי השואה ואף לפירוק לגורמים של מרכיבי היסוד ב[[הסכסוך הישראלי ערבי|סכסוך הישראלי ערבי]] והתלקחות שנאת האסלאם הקיצוני ליהודים." {{הערה|שם, עמ' 13.}}

בפרק על [[אנה פרנק]] המתמקד ב[[שואה]] מצטט בקר מיומנה של הנערה המפורסמת שבו ניסתה להסביר את הסבל הקשה שאלוהים השית על עמו הנבחר כלקח מוסרי לעולם להאבק ברשע האנושי. כך מצטרפת אנה פרנק לדיון רחב יותר, היסטורי-תיאולוגיתאולוגי, על זוועות [[הפתרון הסופי|ההשמדה]] שבשואה. בסקירה על משנתו האנטישמית של [[היטלר]] מדגים בקר כיצד תפיסת הנבחרות דרבנה אותו לתהליך ההשמדה. היטלר, שהיה ספוג בשנאת יהודים, חזר והטיף כי "אנו עמו של האלוהים" וגם סימן את האויב המסוכן ביותר, היהודים, בדרכו של [[הגזע הארי]] לבסס את עליונותו על פני תבל. באופן ישיר הוא העניק הסבר מעורר צמרמורת לרעיון 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים' כשהסביר כי "לא ייתכנו שני עמים נבחרים".

הפרק על האנטישמיות נבנה סביב אישיותו [[מרטין לותר]], [[הרפורמציה הפרוטסטנטית|הרפורמאטור]] הגדול שהתמרד נגד האפיפיור והביא להקמת [[הכנסייה הפרוטסטנטית]]. כמו מוחמד בשעתו, גם מרטין לותר החל את דרכו במתק שפתיים ושבחים ליהודים נבחרי האל אך כשאלה לא נענו שינה את עורו והפך ל"אבי האנטישמיות המודרנית". הקונטרס שפירסםשפרסם "על היהודים ושקריהם" (1543) מזין אנטישמיות עד היום ושימש למעשה תשתית רעיונית בשלבים לתכניתלתוכנית הנאצית להשמדת היהודים.

במסגרת זו מנהל אבי בקר ויכוח עם הסופר [[א.ב. יהושע]] המאשים את זהותו הבלתי ברורה של היהודי כתשתית לאנטישמיות, היוצרת פחדים בסביבתם ומאיימת בכניסתם העמוקה "לתוך זהויות של עמים אחרים." בקר מכנה את גישת יהושע כ"אפולוגטית" ההופכת את היהודים כאחראים, לפחות פסיבית, בגלל זהותם הפגומה - ליצירתה של האנטישמיות. הוא תולה את השקפתו של יהושע כחלק מתפיסת עולמו "בזכות הנורמליות" (כשם ספרו), החותרת ליצירתו של "עם ככל העמים" שיתנער מהגלות וגם מ[[יהודי התפוצות]] בני זמננו. הדברים משתקפים היטב בהתייחסותו של יהושע ל"דיבורים הריקים" על עם סגולה ועל תביעתו לסלק את רעיון העם הנבחר ו"להיגמל ממה שתקעו לנו שם בסיני". {{הערה|שם, עמ' 15, 195, 305.}}

גישתו של א"ב יהושע אינה חדשה ומשקפת את תפיסת העולם של יהודים רבים החשים אי נוחות וסלידה מרעיון העם הנבחר. בכתביו של הסופר [[יוסף חיים ברנר]], בן [[העלייה השניההשנייה]] מתחילת [[המאה ה-20]], מוצא בקר את הבסיס הרעיוני לגישתו של יהושע. כחלק מהתנערות מהיסודות הדתיים שליוו את ה[[ציונות]] הכריז ברנר באופן בוטה על הצורך להינתק מן העבר והמסורת היהודית: "אני – בהנאה חריפה ותאוונית הייתי מוחק מן ה[[סידור]] של העברי בן הדור את ה‘אתה בחרתנו‘ בכל צורה שהיא… כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת התוכן לא תרפא את השבר, והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום“. כמו יהושע, 100 שנה לאחריו, ברנר מבין למעשה את לב האנטישמים הצופים ביהודי הגלותי: "אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה. מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבו להבין את המובן מאליו? את חזון השנאה והבוז לישראל: היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניוול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים." {{הערה|דיון רחב במשנתו של ברנר ובקו הממשיך של א.ב. יהושע, שם, בפרק 9 והציטוטים בעמ' 291.}}

הספר מבהיר כי רבים בהנהגת היישוב היהודי דחו את דבריו של ברנר ודמויות כמו [[ברל כצנלסון]], [[א"ד גורדון]] ואחרים חתרו לשמר את המורשת היהודית. הגדיל לעשות דוד בן -גוריון, גם הוא מאנשי העלייה השניההשנייה ואחר כך ראש ממשלת ישראל, ששילב בכתביו, באיגרותיו לחיילי צה"ל ובנאומיו שפע של התבטאויות על עם הסגולה, ושאב מן התנ"ך את גאוותו ב"אתה בחרתנו מכל העמים" והטיף לחזרתו של העם לארצו המובטחת כדי להגשים את חזון הנביאים של "אור לגויים". {{הערה|שם, 302-3.}}

בקר טוען כי מסתבר שאין צורך באמונה דתית כדי לדבוק ברעיון הנבחרות היהודית. למשל, ג'ורג' שטיינר, הוגה דעות וחילוני מובהק, אשר חולק לא אחת על דרכם של מדינת ישראל ושל יהודי התפוצות, מאמין בשליחות היהודית אל העולם. לדבריו, הדרמה של מתן התורה בסיני חוללה מהפכה התנהגותית בעולם העתיק ומשפיעה עלינו עד היום. "צווי המוסר... נוסח סיני והנביאים הם חסרי פשרות", מסביר שטיינר, ומכיוון שהיו תובעניים במיוחד הם עוררו כלפי היהודים את התיעוב, האנטישמיות, הניסיון לסתום את פיותיהם ואחר כך את הדרישה לחיסולם. אף על פי כן מזדהה שטיינר עם רעיון העם הנבחר: "בכל מקום, בכל זמן שהם קיימים ומשגשגים, היו היהודים מטרה לחייתיות, לאיוולת, לחוסר סובלנות. עם נבחר באמת ובתמים, ומועדון שממנו לא הייתי פורש (גם לו היה הדבר אפשרי)". {{הערה|שם, 424.}}

ד"ר [[יואל רפל]] כתב כי יש לראות את ספרו של בקר כ"[[אפוס]]" היסטורי של סיפור המאבק על הבחירה. לדברי רפל, אין "להיבהל מהאפארט המדעי של הספר" המבוסס על מחקר עם 60 עמודי הערות, מכיוון שהוא כתוב "בשפה השווה לכל נפש... ומעלתו הגדולה של הספר היא אופן הדיון וסגנונו." {{הערה|יואל רפל, "זהותה של 'הדת הנבחרת'" '''[[כיוונים חדשים]]''', (31) כסלו-טבת תשע"ה - דצמבר 2014, עמ' 315-318.}}