המפלגה הקומוניסטית של צרפת – הבדלי גרסאות

== היסטוריה ==

=== מייסודה ועד מלחמת העולם השנייה ===

המפלגה הוקמה בדצמבר 1920 בקונגרס בעיר [[טור (עיר)|טור]] על ידי קבוצה שפרשה מן "הפלג הצרפתי של [[האינטרנציונל השני|אינטרנציונל העובדים]]" (SFIO) על מנת לגבש מפלגה שתהיה חברה ב[[קומינטרן]] (מן הקבוצה ה"ימנית" של הפלג, בראשות [[לאון בלום]], צמחה המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית). אחד מנכסיה של המפלגה החדשה היה העיתון [[ל'הומניטה]] שנוסד על ידי [[ז'אן ז'ורס]] ב-[[1904]]. הפלגה הונהגה תחת עיקרון ה[[צנטרליזם דמוקרטי|צנטרליזם הדמוקרטי]] (חופש בדיון, אחדות בפעולה"). בראש המפלגה ניצבו [[לודביק-אוסקר פרוסארד]] (Ludovic-Oscar Frossard) ו[[מרסל קשין]] (Marcel Cachin) ובין מייסדיה נמנה גם [[הו צ'י מין]], לימים מנהיג [[צפון וייטנאם]].

 

 

=== מייסוד הרפובלקה החמישית ועד התמוטטות ברית המועצות ===

המפלגה הקומוניסטית, שהתנגדה ל[[גוליזם]], הייתה האופוזיציה העיקרית לחזרתו של דה גול לשטון ולכינון [[הרפובליקה הצרפתית החמישית]] ב-[[1958]]. בבחירות הראשונות שנערכו ברפובליקה החמישית, בנובמבר 1958, חוותה המפלגה מפלה כאשר זכתה רק ב-18.9% מקולות המצביעים וב-10 מושבים בלבד, עקב שינוי שיטת הבחירות שהשקתה במיוחד על מפלגות מבודדות. בראשית [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] סחף את חברי המפלגה גל [[מאואיזם|מאואיסטי]], החברים שהושעו מהמפלגה עקב כך הקימו ב-[[1963]] מפלגה מאואיסטית קטנה. בבחירות [[1962]], עקב נסיגה מהסטליניזם לאחר [[הנאום הסודי|חשיפת פשעיו]] ועקב שינוי סדר היום לסדר יום כלכלי-חברתי, התאוששה המפלגה וזכתה ב-21.8% מהקולות וב-41 מושבים. כמה חודשים לפני מותו ביולי [[1964]] העברי תורז את שרביט הנהגת המפלגה ל[[ולדק רושה]] (Waldeck Rochet). רושה ביקש לערוך רפורמה במפלגה ולקדם בריתות עם מפלגות שמאל אחרות. בבחירות ל[[נשיא צרפת|נשיאות]] של [[1965]] לא הריצה המפלגה מועמד מטעמה ותמכה במועמד השמאל פרנסואה מיטראן. בבחירות [[1967]] זכתה המפלגה ב-22.5% מהקולות ו-73 מושבים. המפלגה התרחקה בזהירות ממוסקבה. בעת [[האביב של פראג]], למשל, הצהירה שרק הידברות ופשרה יובילו לפתרון הסכסוך והביעה השתאות ואכזבה מהפלישה הסובייטית - אך סירבה לגנותה בפומבי.

 

 

=== מהתמוטטות ברית המועצות ועד ימינו ===

יו"ר המפלגה החדש, [[רובר הו]] (Robert Hue), פרסם ספר פרוגרמטי בשם ''Communisme : la mutation'' ("קומוניזם: השינוי") בו תקף את ברית המועצות על רדיפותיה את ה[[אינדיבידואליזם]] וה[[דמוקרטיה]] והפניית העורף שלה ל[[זכויות האדם]]{{הערה|[http://www.liberation.fr/france/1995/11/13/une-mutation-de-l-identite-communisterobert-hue-secretaire-national-du-pcf-insiste-sur-le-cote-const_149891 «Une mutation de l'identité communiste»Robert Hue, secrétaire national du PCF, insiste sur le côté «constructif» de son parti .]}}. תחת הנהגתו עברה המפלגה תהליך שנקרא בעקבות ספרו "המוטציה" (''la mutation'') או השינוי. השינוי כלל ארגון מחדש של המפלגה, נסיגה מן המרקסיזם-לניניזם ושיתוף חברי המפלגה בדיון פתוח בעתידה. זאת בצד נסיון להחייאת מיזמים בתחומים מוניציפליים ובצחום איגוד העובדים שהיו בלעי זיקה למפלגה וחידוש הברית שלה עם מפלגות השמאל הלא-קומוניסטי. בבחירות [[1997]] זכתה המפלגה ב-9.9% מהקולות ו-35 מושבים ושבה לקואליציה בראשות [[ליונל ז'וספן]]. בין 1997 ל-[[2002]] החזיקו שרי המפלגה בתיקי התחבורה, הנוער והספורט, התיירות ותת-שר למורשת ותרבות. אולם התדרדרות המפלגה לא נעצרה. בבחירות 2002 היא הגיעה לשפל של 4.8% מהקולות ו-21 מושבים בלבד, כאשר הו עצמו מאבד את מושבו באיזור הבחירה שלו. הנהגת המפלגה עברה לידיה של [[מארי-ז'ורז' בופה]] (Marie-George Buffet), שרת הנוער והספורט לשעבר, האשה הראשונה שכיהנה כראש מפלגה קומוניסטית בצרפת.

 

בופה אימצה קו של הפרדות מן הברית עם המפלגה הסוציאליסטית ופיתוח זהות מובחנת, תוך הובלה והשתתפות ביוזמות חברתיות, אנטי-קפיטליסטיות ויוזמות [[אנטי-גלובליזציה]]. בפרט הובילה המפלגה את ההתנגדות למדיניות הליברלית של [[האיחוד האירופי]] ואת הגוש ה[[אירוסקפטיות|אירוסקפטי]] השמאלי. עמדה שזיכתה את המפלגה בפופולריות בחוגים מסויימים. ב-[[2005]] גינתה בופה בחריפות את תגובתה האלימה וההיסטרית של ממשלת [[דומיניק דה וילפן]] ל[[המהומות בצרפת (2005)|מהומות אוקטובר-נובמבר]] ואת המדיניות המפלה נגד [[הגירה|מהגרים]] שהובילה למהומות. בפרט יצאה נגד שר הפנים [[ניקולא סרקוזי]], שהיה סמן ימני ביחס למהומות וכינה את בני הנוער המתפרעים "חלאות" (''racaille''). על אף העידוד ששאבה בופה מן הציבור הכללי, נקלעה המפלגה למשבר פנימי בין מרקסיסטים "מסורתיים" שעדיין היוו בה כוח חשוב לבין גורמים רדיקליים שביקשו לראות חזית שמאל מאוחדת וגדולה, משמאל למפלגה הסוציאליסטית, שהמפלגה הקומוניסטית ההיסטורית תהפוך לחלק ממנה. בבחירות [[2007]] התרסקה המפלגה עם 4.3% בלבד מהבוחרים ו-15 מושבים. על מנת לשרוד חברה המפלגה ל[[מפלגת הירוקים של צרפת|ירוקים]] ולרסיסי מפלגות שמאל רדיקליות ליצירת גוש השמאל הדמוקרטי והרפובליקאי (Gauche démocrate et républicaine, GDR). עם זאת המשיכה המפלגה לשמר את כוחה ואף להגדילו במעט בבחירות המוניציפליות. בבחירות [[2009]] לפרלמנט האירופי רצה המפלגה כחלק מגוף חדש, [[גוש השמאל (צרפת)|גוש השמאל]] (Front de gauche) לצד [[מפלגת השמאל (צרפת)|מפלגת השמאל]] של [[ז'אן לוק מלנשון]]. בכל הבחירות מאז, כולל הבחירות הפרלמנטריות של [[2012]] התמודדה המפלגה כחלק מגוף זה, שזכה לתמיכה 6.9% מהמצביעים ול-10 מושבים, 7 מתוכם לקומוניסטים. קר ב-[[2013]] הוסר סמל [[הפטיש והמגל]] מכרטיסי החבר של חברי המפלגה{{הערה|[http://www.theguardian.com/world/2013/feb/10/french-communist-party-hammer-and-sickle French Communist party says adieu to the hammer and sickle], [[גארדיאן]], 10 בפברואר 2013}}.

 

== הנהגה לאורך השנים ==