הבדלים בין גרסאות בדף "פרנץ פנון"

הוסרו 51 בתים ,  לפני 5 שנים
עריכה
(עריכה)
 
[[קובץ:Frantzfanonpjwproductions.jpg|ממוזער|שמאל|200px|פרנץ פנון]]
'''פרַנץ פַנוֹן''' (ב[[צרפתית]]: '''Frantz Fanon'''; {{כ}}[[20 ביולי]] [[1925]] - [[6 בדצמבר]] [[1961]]), היה [[פסיכיאטר]] ו[[פילוסוף]] מדיני יליד [[מרטיניק]] שב[[האיים הקריביים|איים הקאריביים]], מהבולטים בהוגי הדעות של זרם ה[[פוסטקולוניאליזם]]. כיהן כראש המחלקה ל[[פסיכיאטריה]] בבית החולים "בבלידה" ב[[אלג'יר]]. מאנשי "[[החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה]]" (FLN).
 
פנון עסק בכתביו בשאלת ה[[קולוניאליזם]] והתמודדות עמי [[העולם השלישי]] אל מול המעצמות הקולוניאליות לשעבר. פנון העלה על נס את המאבק האנטי קולוניאלי, והעמיק בבעייתם של [[שחורים|שחורי העור]] בעולם הנשלט על ידי [[האדם הלבן]].
 
==ביוגרפיה==
פנון נולד בשנת 1925 באיבשב[[האיים הקריביים|אי הקריבי]] [[מרטיניק]] הנמצאת בשליטת [[צרפת]]. הוא היה השלישי מבין ששת ילדיה של משפחה [[מסטיסים|מסטיסית]] עם שורשים רחוקים ב[[אלזס]]. אביו קזימיר פנון היה מפקח מכס ואמו נקראה אלאונור. בשנת 1943, במהלך [[מלחמת העולם השנייה]], התגייס לצבא [[צרפת החופשית]] ובמסגרתה נלחם נגד הנאצים{{הערה|שם=emory|[http://www.english.emory.edu/Bahri/Fanon.html Frantz Fanon], Postcolonial studies website, Emory University}}. עם תום המלחמה בשנת 1945 נשאר בצרפת והחל ללמוד [[רפואה]] ו[[פסיכיאטריה]] ב[[ליון]]. במהלך לימודיו שימש פנון כעורך ה[[עיתון]] "טום טום" (Tom Tom), עיתון הסטודנטים יוצאי הקולוניות באוניברסיטה. בשנת 1951 השלים פנון את לימודי הפסיכיאטריה.
 
ספרו המפורסם "עור שחור, מסכות לבנות" (Black Skin, White Masks) ראה אור שנה לאחר מכן, בשנת 1952. בשנת 1953 נישא פנון לג'וס דבל (Jose Duble), אישה לבנה ממוצא צרפתי. באותה שנה עבר ל[[אלג'יריה]] והחל לכהן כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלידה-ג'ונוויל (Blida-Joinville). בשנת 1954, במהלך שהותו שם, פרצה [[מלחמת העצמאות של אלג'יריה|המלחמה לשחרור אלג'יריה]]. בשנתיים הראשונות למלחמה הוא המשיך בתפקידו ובמקביל סייע לכוחות המורדים{{הערה|שם=Caute|Caute, D. 1970. Frantz Fanon. New York: The Viking Press}}. בעקבות המלחמה החל פנון לטפל בו זמנית גם בחיילים הצרפתים שהיו מעורבים ב[[עינויים]] וגם בקורבנות האלג'יראים שעונו. ההיחשפות לתופעות העינויים ולסיפורים האישיים של מטופליו זעזעה את פנון ובשנת 1956 הוא התפטר מתפקידו.