ריינהולד גליאר – הבדלי גרסאות

'''ריינהולד גליאר''' (ב[[רוסית]]: '''Рейнгольд Морицевич Глиэр''';{{כ}} [[30 בדצמבר]] [[1874]] ([[11 בינואר]] [[1875]]) – [[23 ביוני]] [[1956]]) היה [[מלחין]] [[רוסיה הצארית|רוסי]] ו[[ברית המועצות|סובייטי]]. הוא הלחין מספר יצירות של [[מוזיקה קלאסית]] והיה מחנך במשך שנים רבות. על יצירותיו הוענקו לו [[פרס סטלין]] (שלוש פעמים), תואר [[האמן העממי]] (בשנת [[1938]]) ומספר עיטורים. הוא היה בין המלחינים הבודדים שקיבלו הכרה גם ממשטרמן ה[[האימפריההמשטר הרוסית|צארי]]הצארי וגם ממשטרמן המשטר הסובייטי.

ריינהולד גליאר נולד ב[[קייב]] למשפחת מומחה לייצור כלי נגינה ממוצא [[גרמני]]. בשנת [[1894]] הוא סיים את לימודי ה[[מוזיקה]] בבית הספר בקייב ועבר ללימודים ב[[הקונסרבטוריון של מוסקבה|קונסרבטוריון של מוסקבה]]. בשנת [[1897]] גליאר קיבל גליאר [[אזרחות]] רוסית. בשנת [[1900]] הוא סיים את לימודיו ולאחר מספר שנים נסע ל[[גרמניה]] במטרה ללמוד [[ניצוח]]. עם חזרתו לרוסיה הוא היה [[מנצחניצוח|ניצח]] שלעל יצירות קלאסיות בהופעות רבותב[[קונצרט]]ים.{{הערה|1=גלינה גריגורייבה, "ריינהולד גליאר" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}

כבר בשנת [[1901]] הוא החל ללמד מוזיקה ו[[סרגיי פרוקופייב]] היה בין תלמידיו הראשונים. בשנים [[1913]]-[[1920]] כיהן גליאר היה כ[[פרופסור]] בקונסרבטוריון של [[קייב]]. בשנת [[1920]] הוא עבר למוסקבה, מונה ל[[פרופסור]] בל[[הלחנה]] ב[[הקונסרבטוריון של מוסקבה|קונסרבטוריון של מוסקבה]] וכיהן בתפקיד זה עד לשנת [[1941]]. גליאר היה בעל תואר דוקטור לביקורת מוזיקה.{{הערה|1=גרוב}}

בשנות ה-30 גליאר הופיע הרבה עםגליאר הופעותבהופעות מוזיקה קלאסית ברחבי [[ברית המועצות]], אך בכול התקופה הסובייטית לא נסע אל מעבר לגבולות המדינה. במשך עשור, עד לשנת [[1948]] הוא היה עסקן באיגוד המלחינים הסובייטי. גליאר היה נחשב לממשיך דרכם של מלחינים רוסים של [[המאה ה-19]]. התקפות שנת [[1948]] של ראשי המשטר הסובייטי על המלחינים לא נגעו בגליאר, שהיה אהוד על המשטר והוצג כמלחין סובייטי למופת. ה[[בלט]] שלו, "הפרג האדום", ששמו שונה ל"הפרח האדום" כדי להסיר חשש של קשר ל[[אופיום]], סיפר על פועלת [[סין|סינית]] המקריבה את חייה כדי להציל מנהיג מרד מנבלים [[קפיטליזם|קפיטליסטים]]. הבלט הכיל [[סולם פנטטוני|סולמות פנטטוניים]] לשם נופך אכזוטי ואת [[האינטרנציונל]], להדגשת הצד הפוליטי. באותה רוח יצא לארגן את חיי המוזיקה ב[[אזרבייג'אן]]. את המוזיקה שלו השמיעו בקולי קולות ברמקולים בתחנות הרכבת, לאות ולמופת לעם הסובייטי.{{הערה|1=נורמן לברכט, "אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים", עמ' 206-205}}

גליאר נפטר ב[[מוסקבה]] ונטמן ב[[בית העלמין נובודוויצ'י]]. ב[[רוסיה]] וב[[אוקראינה]] נקראו על שמו נקראו מוסדות רבים בהם מלמדיםלהוראת מוזיקה. תחת הנחיותבהנחיית של נכדתו פועל ב[[מוסקבה]] פועל [[מוזיאון]], המוקדש לחייו וצירותיוויצירותיו.

גליאר היה [[מלחין]] פורה, ממשיך נאמן של מסורת המוזיקה הרומנטית הרוסית והתמסר לכתיבת יצירות רחבות יריעה, כגון אופרות, סימפוניות, פואמות סימפונית וכדומה. היסוד החשוב ביותר בכתיבתו המוזיקלית הוא עושר המבע המלודי. המוזיקה שלו לבלט מצטיינת בצבעוניות, ביופי וברגישות. את ה[[אופרה]] הראשונה שלו הוא כתב בשנת [[1900]]. במוזיקה הסימפונית שלו ניכרת בעיקר השפעת המסורת האפית הרוסית ובייחוד כתיבתם של [[אלכסנדר בורודין|בורודין]] ו[[אלכסנדר גלזונוב|גלזונוב]]. בתקופה הסובייטית הוא כתב גליאר מספר אופרות, הקשורות להיסטוריה וול[[פולקלור]] של [[אזרבייג'ן]] ו[[אוזבקיסטן]] ועל כך קיבל פרסים מרפובליקות סובייטיות אלו.{{הערה|1=גרוב}}

בשנת [[1927]] גליאר כתב גליאר את ה[[בלט]] הסובייטי הראשון שזכה להצלחה גדולה. את הגרסה האחרונה של הבלט הועלהעלתה על הבמה בשנת [[2010]]. בשנת [[1948]] גליאר סיים גליאר כתיבת [[בלט]] על פי יצירות של [[אלכסנדר פושקין]], שהוקדשו ל[[סנקט פטרבורג]].

בנוסף לכך גליאר כתב מספר יצירות נוספות בתחום [[מוזיקה קלאסית]]. יצירותיו נחשבו לקלאסיות עוד בתקופת חייו. את יצירתו האחרונה - [[קונצ'רטו]] ל[[כנרכינור]] עם הו[[תזמורת]] גליאר, סיים גליאר בשנת [[1956]].