טוסיה אלטמן – הבדלי גרסאות

לקראת סוף שנת [[1939]], לאחר שגברה טוסיה אלטמן על הקשיים במעברי הגבולות ולאחר מפגש בוולוצלאבק עם משפחתה, חזרה לול[[ורשה]] שתחתשהייתה תחת הכיבוש הגרמני, כדי להמשיך בפעילות התנועה שם. היאולעודד שימשהאת כרכזתבני לפעילותובנות תנועתהנוער "השומרלמרד. הצעיר"בשנת בשטחי ה[[גנרלגוברנמן1941]]. במסגרת תפקידה זה עודדה את בני הנוער למרד. ב-1941 יצאה בשליחות לאזורי כיבוש חדשים של הגרמנים והגיעה ל[[ביאליסטוק]], ל[[ברנוביץ']], ל[[קרקוב]], לו[[וילנה]] ול[[לבוב]]. דאגתה למשפחתה שהייתה כלואה בגטוב[[גטו ורשה]] הטרידה אותה ובמהלך שליחותה לטארנוב שלחה חבילות מזון לא רק לחבריה בתנועה אלא גם למשפחתה{{הערה|זיוה שלו, '''שם''', עמ' 89.}}. בסוף ינואר 1941 חזרה לוורשה עם מידע על גורל היהודים בשטחי הכיבוש. ב-7 באפריל 1942 כתבה את מכתבה האחרון שהיה מיועד לאדם רנד, חבר התנועה. המכתב ביטא את תחושת אי האונים שלה מול ההרס והמוות שראתה {{הערה|זיוה שלו, '''שם''', עמ' 141.}}.

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=לעתים קרובות מאוד היתה מופיעה טוסיה. עלה בידה לשמור על חיוכה ועיניה הגדולות הישירו מבטן באמונה רבה. ימים מעטים היתה מבלה בגיטובגטו, אך על הרוב היתה רואה דברים שאנו לא שמנו להלב להם. היו בה עדינות ועומק רוחני שנשכח לעתים קרובות כל כך אצל רבות מחברותינו. שבועות וחודשים של מסעות, העבודה המייגעת המורטת עצבים, המגע המתמיד עם זרים, הסכנה שליוותה אותה כצל- כל אלה לא שינו את טבעה. היתה מתיישבת מוקפת אנשים ומספרת על תנועת המלחמה בפולש המתעוררת במדינה, על אנשים, על מאורעות, ורק לעיתים רחוקות על עצמה