היאחזות נח"ל – הבדלי גרסאות

ואכן, החיילים הבודדים ששירתו בהיאחזויות אלו הוחלפו בהמשך בידי גרעיני תנועות הנוער והם שאיישו אותן בהמשך הדרך. אזרחים החלו מופיעים בהיאחזויות ימים ספורים לאחר הקמתן, כתמיכה מצד היישוב. הקשר של ההיאחזות אל מפקדת הגדוד נעשה באמצעות ישיבות שבועיות והמסגרת החדשה הביאה סיפוק רב למפקדת החטיבה ולאגף הנוער והנח"ל. לא פעם התעוררו ניגודים בין צרכי המשק לצורכי ה[[צבא]] ובעיות מסוג זה הובאו לדיון ב[[וועדה לתיאום המפעלים החקלאיים של פיקוד הנח"ל]] ‏‏{{הערה|1=‏‏קורן, ד. (1997), '''הנח"ל - צבא עם ערך מוסף''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 76-73‏}}.

עד [[1954]] הוצבו בחיל הנח"ל אלפי חיילים "בודדים" שהקימו היאחזויות או שקיבלו בהן את ההכשרה החקלאית לה נדרשו לפי חוק והחלה מגמה הרואה בהיאחזויות כמכשיר ממלכתי לביצוע ההתיישבות הביטחונית הלאומית באזורים מיוחדים‏‏{{הערה|1=דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, ע' 26}}‏.

יתרה מכך, עוד טרם הוחלט רשמית על הקמת ההיאחזויות ב- [[1951]], הקימו גרעיני הנח"ל במהלך [[1950]]-[[1949]] את היישובים האזרחיים [[תל קציר]] ו[[האון]], את [[ראש הנקרה]], את [[צור מעון]] שבנגב, ואת קיבוץ [[צאלים]].

משלב זה ואילך מקיים הנח"ל התיישבות ביטחונית דואלית על ידי היאחזויות צבאיות ויישובים אזרחיים‏‏{{הערה|1=‏דואר, י. (1992), '''לנו המגל הוא החרב''', תל אביב: יד טבנקין, עמ' 27-26‏}}.