תקופת השיקום – הבדלי גרסאות

בבחירות לנשיאות ב-[[1868]], ניצח מועמד המפלגה הרפובליקנית, [[יוליסס גרנט]] ברוב קלוש. גרנט ויועציו הבינו שהשחורים עשויים היו להוות גוש תמיכה גדול עבור מפלגתם. לכן הם עודדו את [[התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית]], האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני.

באותה שנה נבחר [[חירם רודס רבלס]] להיות הסנטור ה[[אפרו-אמריקאי]] הראשון שכיהן ב[[סנאט של ארצות הברית]]. בחירתו לוותה בהתנגדות מצד נציגי המפלגה הדמוקרטית הדרומית. לטענתם כל האפרו-אמריקאים לא נחשבו כאזרחי ארצות הברית לפני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. הבחירות נערכו בשנת 1868, החוקה דרשה כי סנטור חייב להיות אזרח המדינה 9 שנים לפחות לפני שנת היבחרו, לפיכך הם טענו כי רבלס הוא אזרח רק מתאריך כניסת התיקון לתוקף – כלומר שנתיים בלבד.

 

על אף כל זאת, כעבור כמה שנים החל השיקום לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. ארגונים כגון ה[[קו קלוקס קלאן]], שניצלו את כעסם של הלבנים המובסים בדרום, קמו כדי להפיץ מסר גזעני ולוחמני. עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים. הרפובליקנים מצאו גוש תמיכה חדש במהגרים הנוהרים מאירופה, ותושבי הצפון היו עסוקים בכלכלה הקפיטליסטית. לכן, קל להבין מדוע לא נשמעו קולות התנגדות, כשהחל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. עד [[1877]], אמצעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, [[רתרפורד הייז]] הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877.