הבדלים בין גרסאות בדף "הטורקמנים בארץ ישראל"

מ
מחיקת קישורים מכותרות
(תיקונים)
מ (מחיקת קישורים מכותרות)
בצפון השרון, מכלול היחסים שיקף יחסי שכנות טובה, שיש בה עימותים שניתן לגשר עליהם. ה[[אינטרס]] הקיומי של הטורקמנים שחיו במרחב הפתוח, גרם להם לחיות בצמוד ליישוב היהודי שהעניק להם שירותי: מים, מרעה, עבודה ורפואה. הפעילות הכלכלית של הטורקמנים הסתמכה על מכירת [[זיפזיף]] לתושבי האזור, על חכירת אדמות שבהם גידלו: חיטה, שעורה, שומשום ואבטיחים. כמו כן, עדרי ה[[פרה|פרות]] וה[[כבש הבית|כבשים]] שלהם, רעו בקיץ בשדות השלף של היישובים היהודיים, והתאפשר להם לקחת מים לעדריהם מ[[ברז]]ים ב[[פרדס]]ים. נוצרו קשרי מסחר עם היהודים וחברת [[פיק"א]] החכירה אדמות לטורקמנים במחיר זול יחסית ולעתים בחינם. היהודים לא גבו כסף מהטורקמנים עבור שטחי המאהל שהקימו, ועבור [[עבודה שכירה]] שילמו סכום כפול מהסכום ששילמו בעלי קרקעות ערביים.{{הערה|חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים: 44, 58, 64 , יוני 2004}}
 
===תקופת [[המרד הערבי הגדול|המרד הערבי]]===
{{ערך מורחב|המרד הערבי הגדול}}
* בתקופת המרד הערבי בשנים 1939-1936, תקפו כנופיות ערביות את היישובים היהודיים שבשכנותם היו המאהלים הטורקמנים. מכלל האירועים, היו רק ארבעה אירועים של גניבה או פגיעה בשדות שנעשו על ידי טורקמנים אשר נתפסו והובאו למשפט. לעומת זאת, היה אירוע קשה של חטיפת ורציחת שלושה צעירים מ[[גבעת עדה]]. באזור החטיפה נמצאו רועים טורקמנים, שטענו שהם לא ראו דבר, למרות שידוע שרועים צופים על השטח ורואים את כל מי שבשטח. בזמן המאורעות, הנוטרים היהודים בצפון השרון, לא נאלצו להתמודד עם בעיות ביטחון מצד הטורקמנים, אלא רק עם אנשי הכנופיות הערביות. בנוסף, בשנת 1937 הזהיר שומר טורקמני את שני עובדי מפעל המים בכרכור, כי יש באזור מארב של הכנופיות. העובדים לא שמעו לדבריו, ונרצחו. טורקמנים גם הזהירו את אנשי [[עין שמר]] והסביבה, מפני פעילות הכנופיות. למרות ההתקפות של הכנופיות ו[[שביתה כללית|השביתה הכללית]] של הערבים, המשיכו הפועלים הטורקמנים לעבוד אצל היהודים. הטורקמנים גם סייעו לאנשי ה[[ש"י]] בצפון השרון, במידע שעזר מפני הכנופיות. למרות המאבק ה[[פוליטיקה|פוליטי]] עם השכנים הערבים, הטורקמנים לא נטלו חלק במאבק הערבי, ויש עדויות כי סייעו ליישוב היהודי. עם זאת [[דין וחשבון (מסמך)|דו"חות]] הש"י מעידים כי היו אלמנטים טורקמניים בכנופיות המרד הערבי. למשל, חסן מנצור, מנהיג הטורקמנים בצפון השרון, שהיה בעבר בקשרים טובים עם היהודים, הפך להיות אחד ממנהיגי המרד הערבי במערב עמק יזרעאל. הוא גם עמד בראש בית הדין של המרד, שהחליט על הריגתם של שלושת החטופים מגבעת עדה.{{הערה|חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמודים 69-68 , יוני 2004}} גם יוסף חמדאן שהיה טורקמני מאום אל פחם, היה ראש כנופיה ושימש סגנו של אבו דורה (מפקד אזור הצפון של הכנופיות).{{הערה|'''[[יעקב שמעוני]]''', ערביי ארץ ישראל, עמודים 101-100, "מכורה" - הוצאת עם עובד, תל אביב, 1947}}
 
* נראה כי עם פרוץ המרד הערבי, עמדו הטורקמנים ב[[דילמה]] של זהות פוליטית. מצד אחד, המשך היחסים הרגילים עם היהודים היה גורם לבידודם מהחברה הערבית. מאידך, התנתקות מהיישובים היהודיים ולחימה בהם הייתה גורמת לאובדן הקשרים הכלכליים עם היהודים, לאובדן שטחי המרעה היהודיים ולאובדן זכויות האריסות על פי החוק הבריטי. בנוסף לכך, טורקמנים שהועסקו באופן קבוע או מזדמן על ידי היישוב היהודי, היו מאבדים את פרנסתם. כמו כן, אין ספק כי היישובים היהודיים היו מפסיקים את הזרמת המים ומתן השירותים הרפואיים לטורקמנים. לכן, ההתנהגות הכללית של הטורקמנים בזמן המאורעות, מאפיינת התנהגות מיעוטים חלשים המוקפים בחברה דומיננטית. אסטרטגיה מקובלת במצבים כאלה הינה שחלק מהמיעוט פועל עם אחד מן הצדדים לעימות, וחלק אחר נשאר מקורב לצד השני.{{הערה|חיים ג'יבלי, תורכמאנים ויהודים בצפון א"י בתקופת המנדט: שכנות בצל סכסוך, עבודת גמר המוגשת כמילוי חלק מהדרישות לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, עמוד 69, יוני 2004}}
 
===מלחמת העצמאות===