פרשת קלפי המיקוח – הבדלי גרסאות

שופטי ההרכב תמימי דעים ומאשרים את עמדת המדינה, כי בגדרו של בטחון המדינה כמשמעו בחוק המעצרים באים גם פדיון שבויים, החזרת נעדרים או לפחות קבלת מידע אודותיהם. הפולמוס בין דעת הרוב לדעת המיעוט ניטש על שאלת השתרעותה סמכותו של שר הבטחון להורות על מעצרים מנהליים לשם הגשמת תכלית זו – האם מוגבלת היא אך למי שמאיים באופן אישי על בטחון המדינה (דעת הרוב) או שרחבה היא דיה לאפשר מעצר מנהלי של אדם, שאין נשקפת ממנו מסוכנות אינדיבידואלית, אך לשם החזקתו כקלף מיקוח (דעת המיעוט).

 

===השופט [[אהרון ברק|א' ברק]]===

השופט ברק מוצא בחוק המעצרים תכלית אובייקטיבית כפולה: שמירה על בטחון המדינה לצד שמירה על כבוד האדם וחירותו.{{ש}}

בהקשר זה קובע השופט ברק, ובכך משיב לטענת המדינה לעניין אי תחולתו של המשפט הבינלאומי בנושא הנדון, כי גם אם האיסור הנזכר באמנת ז'נבה בדבר החזקת בני ערובה טרם הוכר כמשפט בינלאומי מנהגי, וחרף אי קליטתה של האמנה נגד לקיחת בני ערובה במשפט הפנים מדינתי, יש לפרש את חוקי המדינה ככל הניתן באופן העולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי ועם האמנות להן התחייבה מדינת ישראל בחתימה וב[[אמנה (הסכם)|אישרור]].

 

אל חוות דעתו של השופט ברק הצטרפו השופט תיאודור אור, השופט אליהו מצא והשופט יצחק זמיר, המשנה לנשיא השופט שלמה לוין והשופטת דליה דורנר.